"מטרת ההסכת שלנו היא לדבר על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה", מתאר מיכה גודמן את ההסכת המשותף שלו עם אפרת שפירא־רוזנברג, "מפלגת המחשבות". "בזמן שכולם עוסקים באינטרסים ובדמויות, אנחנו מחפשים את הרעיונות. בעונה הראשונה דיברנו על הרעיונות הגדולים של הציונות הדתית, של החילוניות, של השמאל, של הימין ושל החרדים. העונה השנייה עסקה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אלה היו שלושים פרקים של הקשבה רדיקלית: בניגוד להקשבה רגילה, שבה אנחנו חושבים מיד איך לענות ואיפה הדובר טועה, בהקשבה רדיקלית אתה חושב איפה הדובר צודק. אם אתה לרגע אחד מזדהה עם רעיון, זו הדרך הקלה ביותר להבין אותו".
שפירא־רוזנברג: "הקשבנו בעונה הזאת לשני הנרטיבים בתוך החברה הישראלית, וגם לנרטיב הפלסטיני. לאחר מכן הייתה אמורה לעלות עונה שלישית שתעסוק ביהודים וישראלים, ואז פרצה לחיינו הרפורמה המשפטית. הבנו שקורה כאן משהו בקנה מידה אדיר, יש מאחוריו רעיונות ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעסוק בו. גנזנו את הפרקים שכבר הקלטנו, וצללנו לתוך הרפורמה המשפטית עם עונה של עשרים פרקים".
גודמן: "זו העונה שבה ההסכת התפוצץ. היו הרבה מאוד מאזינים והרבה תגובות".
אתם מרגישים שהייתה לו השפעה על המציאות?
גודמן: "יש פער גדול בין המוטיבציה שאתה משקיע בפרויקט, לבין היכולת שלו להזיז את המחט בזירה הלאומית. אבל כל עוד המוטיבציה תלויה בפירות, היא לא נכונה. אני חושב שאנחנו צריכים לכוון את המוטיבציה שלנו לעשות את הפעולה באופן בלתי תלוי בתוצאות שלה. אחרת זה יכול לייאש, כי אתה משקיע את מיטב האנרגיות והמאמצים, מצליח במה שאתה עושה, ובכל זאת המציאות לא משתנה".
שפירא־רוזנברג: "ההצלחה היא לא בצבירת מיליוני האזנות. הקהל שלנו מגוון, הוא מורכב מאנשים שנמצאים באליטה ומאנשים שנמצאים בשוחות, והצלחה היא כשאומרים לנו 'באמת יש מרחב הסכמה כמו שאתם אומרים', 'נכון, יש צורך בשינויים מתוך הסכמות רחבות'. הייאוש נוצר כשזה לא מתבטא בפועל. בימי המשא ומתן על הרפורמה, בבית הנשיא הסכימו על הכול, ואז אנשים חזרו הביתה לבייס וחזרו בהם. זה המצב בכל סוגיה שעל סדר היום, גם עכשיו – עסקת חטופים, היום שאחרי בעזה ועוד. רוב השחקנים יכולים להסכים ביניהם על המדיניות, אבל אחר כך הם חוזרים אחורה ומדמיינים מה הבייס שלהם רוצה, או שמישהו לוחש על אוזנם ומתסיס אותם, והם חוזרים בהם כי המחיר הפוליטי גבוה. מי נדפק מזה? המיינסטרים הישראלי שמסכים על רוב הדברים".
אם צריך למקד את הבעיה של החברה הישראלית כיום, איפה הייתם מניחים את האצבע?
גודמן: "על המעבר מ'מה מציעים' ל'מי מציע'. לא שואלים אם ההצעה טובה, אלא מי העלה אותה – ואם היא מגיעה מהצד השני, אסור להתפשר. הקיטוב הוא בעיה עולמית. תמיד יש אינטרס פוליטי לא להתפשר, ותמיד יש אינטרס לאומי להשיג פשרה; השאלה היא איזה אינטרס ינצח. מכיוון שלא רוצים לסבול את המחיר הפוליטי של הפשרה, נגזר עלינו לסבול את המחיר הלאומי של האי־פשרה. אנחנו מנסים לייצר מציאות אינטלקטואלית שבה פשרה היא משהו אטרקטיבי וכריזמטי. שהיא תיחשב כהישג, ולא כמילת גנאי".
פרדוקס מסעודה
יש להם כבר תוכניות לאתגר המשותף הבא: הסכת נוסף, שיעסוק ברעיונות הגדולים של המסורת היהודית.
שפירא־רוזנברג: "הרעיון להסכת החדש נבע מהבנה שכואבת לי בעצמות. אני מתפללת במניין משתף, אני קוראת בתורה, בנותיי למדו בפלך והן משרתות בצבא. במקביל, אני לחלוטין רואה את עצמי בשר מבשרה של הציונות הדתית – לא המפלגה אלא המגזר. יש מנעד שאני עדיין בתוכו, והוא הרבה יותר מגוון ממה שנראה. אבל אני שואלת את עצמי איך הציבור הדתי הגיע לכך שמגינים על רוצח מורשע שיושב בכלא בגלל רצח ילד. עשרות רבנים חתמו על מכתב שקורא להוציא את עמירם בן־אוליאל מהבידוד".
זה חלק מהמציאות השבטית שהתקשורת והרשתות החברתיות כופות עלינו.
"הרב יוסף צבי רימון, שחתם על המכתב הזה, חי במציאות שהתקשורת יוצרת? הוא חי בפייסבוק ובטוויטר? זה אדם שאני מעריכה, ונדהמתי לראות שם את החתימה שלו. אחר כך התחילו הפלפולים וההסברים, אבל עצם ההצטרפות שלו הפתיעה אותי לרעה.
"זה כמו שאלכס גלעדי המציא את 'מסעודה משדרות' – הוא בנה מוצר שתואם את מה שהוא מדמיין כבייס, וכך נתקענו למשך שלושים שנה עם טלוויזיה של ביבים. זה מה שקורה גם היום: מישהו יושב באיזה חדר ומדמיין את הבייס, קובע מה הבייס אוהב, וכולם מיישרים קו ונותנים לבייס המדומיין את הביוב שהוא רוצה כביכול. זו תאונת רכבות שאנחנו רואים נגד עינינו. האם אנחנו יכולים לשבת בצד ולא לנסות לעצור אותה? מיכה ואני מנסים למנוע אותה בדרך שלנו".
