עשר שנים. זהו הזמן שחלף מאז יצאה אוסנת ברקולין מביתה באשקלון ונעלמה מפני האדמה. עשר שנים שבהם שני בניה קמים כל בוקר בתקווה שאמם תפתח את הדלת, עשר שנים של חיפושים מיואשים שמסתיימים שוב ושוב בתסכול. זוהי תעלומה שמטרידה לא רק את המשפחה הכאובה, אלא גם את רשויות החקירה שמבחינתן מדובר באחד המקרים המטרידים והמסתוריים ביותר של היעלמות אזרחית בישראל.
אוסנת ברקולין, בת 45, עולה ותיקה מאתיופיה, הייתה אמא חד הורית שחיה חיי מאבק שקט ועיקש. היא עבדה בעבודות מזדמנות, גידלה את שני בניה לבדה תוך מאבק יומיומי להשיג פרנסה, והתמודדה עם קשיים כלכליים כבדים. בשנים שקדמו להיעלמותה נפצעה בתאונת דרכים שהחמירה עוד יותר את מצבה הכלכלי והרגשי. אבל באותו יום חורפי בפברואר 2015, כשנישקה את בנה הצעיר במצח ויצאה מהבית לכיוון גינת המשחקים הסמוכה, אף אחד לא יכול היה לדמיין שזו תהיה הפעם האחרונה שמישהו יראה אותה.
"היא נישקה אותי במצח ולאחר מכן יצאה מהבית. כשקמתי בבוקר ראיתי שהיא עדיין לא פה", מתאר אוראל, בן הזקונים. "מה שהדאיג אותי זה שהיא השאירה את הפלאפון שלה בבית, כי היא בחיים לא משאירה את התיק כאן". על פי עדויות, קרובת משפחה שישבה על ספסל מחוץ לבניין ראתה אותה לאחרונה יוצאת והולכת לכיוון גינת המשחקים הסמוכה. שם נעלמו עקבותיה, והחלה תעלומה שנמשכת עד היום.
אברהם, בנה הבכור, זוכר את התחושה המטלטלת כשהבין שמשהו לא בסדר. "קשה לי מאוד לדבר על מה שקרה באותו היום, כי זה כאילו הכל נופל עליי. אתה אומר לעצמך זה לא יכול להיות וזה באמת קורה. אתה לא מוכן להאמין לזה. איפה אמא שלך?" הוא מספר בכאב. הטלפון שקיבל מעבודתה של אמו היה תחילת הסיוט. "באותו יום הם התקשרו אליי ואומרים שהיא לא הגיעה לעבודה כבר יומיים. אני מנסה להתקשר לאמא והיא לא עונה", הוא מתאר. כאשר הגיע הביתה ולא מצא את אמו, ניסה לברר בקרב השכנים והמכרים, אך לשווא. "ניסיתי קצת לברר, אולי השכנה, אולי מישהו פה בסביבה ראה, אבל כלום ושום דבר. זה הלחיץ אותי".
הגילוי המזעזע הגיע כאשר שוטר שחקר את המקרה מצא בבית מכתב שאוסנת השאירה לבניה. במילים נוגעות ללב, היא כתבה: "ילדיי אהובים שלי, תמיד רציתי להיות אמא רגילה, אוהבת, אוהבת את הילדים שלה. אבל נכשלתי. תמיד חשבתי רק על עצמי. לא הצלחתי, ניסיתי כי אני אדם עם אמירה חזקה. עכשיו נגמר לי הכוח. נמאס לי להיות בפחד מתמיד. כלכלי". המכתב חשף את עומק הייאוש שחשה אוסנת, אך למרות תוכנו, גופתה מעולם לא נמצאה, והמשפחה נותרה ללא סגירה.
מייק בן יעקב מיחידת הכלבים הארצית מתאר את המאמצים הנמשכים לאיתור אוסנת: "פרסנו מספר צוותי חיפוש עם כלבי מעקב בשטחים הפתוחים, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים נוספים". הוא מדגיש שלמרות חלוף הזמן, לא מתייאשים. "סרקנו ברדיוס של מספר קילומטרים, כולל פרדסים, אזורי דיונות ואזור החוף. איננו מתייאשים והחיפושים נמשכים." לדבריו, יש תופעה מוכרת בחיפושי נעדרים: "היו מקרים שחיפשנו אחר נעדר מסוים ובמהלך החיפושים מצאנו שרידים של נעדרים אחרים". עובדה זו מעניקה תקווה מעורבת בחרדה למשפחות הנעדרים.
"תעלומה כמו היימנוט קסאו"
אברהם מספר על החלטתם הקשה להמשיך לחיות בבית אמם: "אני אומר לעצמי, יבוא היום ותבוא הביתה. אני לא יודע כלום. אני מבחינתי השארתי את הכל באותו המצב כמו שהוא היה. הבגדים שלה נשארו בבית, חשבון הבנק שלה. בסוף עברו 10 שנים, אבל כמה שאפשר להשאיר את המצב הקיים פלוס מינוס". אוראל, בן הזקונים, מנסה להבין את הבלתי מובן: "זה כאילו היעלמות מאוד מוזרה, כמו תעלומת היימנוט קסאו. היא פשוט נעלמה, בלי שום היגיון. ויש אנשים כאלה במדינת ישראל שפשוט נעלמים." הוא מחבר בין מקרה אמו לתופעה הרחבה של נעדרים אזרחיים בישראל, תופעה שזוכה לתשומת לב מועטה.
שרה, אחותה של אוסנת, מסרבת להאמין שאחותה עזבה מרצונה: "לא היה לה עזרה, היה לה קושי. גם כלכלי. היא גידלה את שני הילדים שלה לבד, היא לוחמת. ואני לא מאמינה שהיא יכולה לעזוב את הילדים שלה. אמא שכל כך אוהבת את הילדים שלה מאוד".
עשר שנים אחרי ההיעלמות, אוראל עדיין פונה לאמו הנעדרת בבקשה קורעת לב: "עזבי שטויות, תחזרי. נדאג לך לכל מה שצריך. כל מה שהיה חסר לך, הכל תקבלי. אם את צריכה עזרה עם כאבים, נדאג לך. אני אהפוך את העולם בשבילך. רק תחזרי".
המאבק למציאת אוסנת קיבל חיזוק מעמותת "בלעדיהם", שהוקמה על ידי הוריו של דניאל מיניביצקי הנעדר. העמותה דיווחה כי "בתקופה האחרונה היה מידע חדש שפניה של אוסנת ברקולין היו מועדות לכיוון החולות של אשקלון, אך החיפושים לא העלו דבר". העמותה פועלת כיום ליצירת מהפכה בטיפול בנעדרים אזרחיים: "גולת הכותרת של העמותה – לחוקק חוק שיסדיר את המעמד המשפטי של הנעדרים האזרחיים ויקצה סיוע כספי למשפחות".
סיפורה של אוסנת ברקולין מציב אור על בעיה חברתית רחבה – אלפי משפחות בישראל חיות במציאות דומה, תלויות בין תקווה לייאוש, בין זיכרון לחלום שיום אחד יתקבל המענה הכמוס.
