בשנת 1968 לאורי זוהר היה רעיון לסרט קצר, מהסוג האוונגרדי. קבוצת אנשים מבקשת לחצות מעבר חצייה, ונתקעת למול רמזור אדום תוך שהיא חולמת לעבור לצד השני.
לזוהר היה גם רעיון מעולה ללוקיישן. הוא ביקש מאפרים קישון, שצילומי “תעלת בלאומילך" שלו עמדו להתחיל, להשתמש בסט המטורף שהוקם עבור הסרט ודימה את רחוב אלנבי בתל אביב, ליום צילומים אחד.
קישון הסכים, ו"הצד השני" צולם כולו באחת השבתות. זוהר, שהיה אז האלוף הבלתי מעורער של הבוהמה התל־אביבית, גייס לצילומים את מיטב הנוער. צבי שיסל, ציפי שביט, אושיק לוי, הגששים, גבי עמרני, ניסים עזיקרי ועוד ועוד.
לתפקיד הראשי הוא הביא שחקן צעיר, שסיים רק כמה שנים קודם לכן את המחזור הראשון בבית הספר למשחק בית צבי, וכבר התבלט בתפקידים שונים שעשה בתיאטרון הקאמרי. להלן, זאב רווח, שהלך השבוע לעולמו.
זה לא היה סרט מסחרי, שנועד למשוך קהל רחב. ועצם העובדה שזוהר בחר דווקא ברווח העידה על ההערכה הרבה שהייתה לו כלפי השחקן הצעיר (שאכן עשה שם תפקיד נהדר). שנתיים מאוחר יותר רווח גם השתתף בסרט “שבלול" של זוהר ויתר אנשי חבורת לול.
תחשבו על זה – זאב רווח ואורי זוהר. היום הם נראים כמו שני אבות טיפוס מובהקים לשני סוגים שונים לגמרי של ישראליות. רווח היה הנציג הקולנועי האותנטי ביותר של “ישראל השנייה". וכיכב באין־ספור סרטים שזכו לכינוי “בורקס" ונתפסים עד היום כנחותים.
בעוד זוהר, לפחות בגרסתו החילונית, נחשב לסמל הנערץ של התל־אביביות הליברלית, והסרטים שעשה מיד אחרי “שבלול", כמו “מציצים" ו"עיניים גדולות" עוד נלמדים בבתי ספר לקולנוע מפאת החשיבות שמייחסים להם.
אבל נקודת המוצא של שניהם, לפחות הקולנועית, לא הייתה כל כך שונה. אגב, בעת לימודיו בבית צבי, רווח פגש חבר אחר בחבורת לול העתידית, הוא התלמיד שלום חנוך.
אז מה השתבש? כאן יש להזכיר שם נוסף, בועז דוידזון, שהיה חלק מחבורת לול וביים את הסרט “שבלול". דוידזון המוכשר לא הצליח להסתדר עם האגו של אורי זוהר, שלא השאיר מקום לעוד במאי על הסט. והחל לחפש פרטנרים קולנועיים אחרים.
בתחילה זה היה אסי דיין (הסרט “חצי חצי"), ועד מהרה – ב־1973 – הוא החל ליצור סרטים עממיים שזכו בהצלחה מסחרית גדולה. הראשון שבהם היה “צ'רלי וחצי", שבו כיכב ועלה לגדולה זאב רווח. משם השניים המשיכו ל"חגיגה בסנוקר", ומאז רווח פרש כנפיים וכיכב באין־ספור סרטים שהוגדרו כ"בורקס", והעניקו לו תהילת עולם בקרב חלק ניכר מהעם, למול זלזול גלוי מצד חלק אחר.
אני רוצה להתעכב רגע על האנשים שמאחורי “צ'רלי וחצי". לצד רווח – שנולד במרוקו וגדל במוסררה, כיאה לנציג ישראל השנייה, כיכב בסרט יהודה ברקן, אשכנזי בוגר להקה צבאית. הבמאי היה כאמור דוידזון, פולני ממרכז תל אביב. התסריטאי היה אלי תבור, עוד אשכנזי תל־אביבי, ולפסקול היה אחראי יאיר רוזנבלום.
ועדיין, הסרט הזה נתפס היום באופן מוחלט כמזרחי. רוצה לומר, החלוקה התרבותית בין ישראל הראשונה והשנייה לא הייתה דווקא על בסיס עדתי, אלא בהתאם למה שנתפס כ"איכותי" או כ"נחות".
החלוקה הזאת רדפה את רווח בכל המשך חייו. הוא צילם, משנות ה־70 עד ה־90, אין־ספור סרטים משטאנץ דומה. בורקסי. וכשניסה לפעמים ללכת על כיוון יותר עמוק ואיכותי, לכאורה, כמו ב"בובה" או ב"שרגא קטן", הם לא התקבלו היטב. רק בשנים מאוחרות בהרבה נדמה שהוא זכה להכרה גם מהממסד התרבותי, ושיחק גם בסרטים “איכותיים", או בסדרות נחשבות כמו “המשאית".
אפשר להתווכח בשאלה עד כמה רווח באמת חלם להיות חלק מהממסד המוערך ונדחה על ידיו, או שהיה לו נוח מאוד להתחמם בחיק העממיות. התשובה היא כנראה באמצע. אבל דבר אחד בטוח: מסלול הקריירה שלו הוא ממש תמונת מראה למסלול שעברה התרבות של ישראל השנייה. ואם לשפוט על פי הרזומה של רווח, למסלול הזה יש סוג של הפי אנד.
על הסכין
בעולם מתוקן היינו מניחים לחטופים השבים הביתה לנפשם באופן מוחלט. לא מצלמים אותם, לא שואלים בשלומם – לפחות לא בהתחלה. פשוט, מאפשרים להם לשוב לחייהם ולמשפחתם. בעולם האמיתי, עם הגירויים האינסופיים והרשתות החברתיות העוקפות כל צנזורה, זה לא יקרה. אבל בבקשה בבקשה, בואו ננסה כולם להיות קצת פחות סקרנים ויותר מכבדים.
"Hound’s Hill" (נטפליקס)
מיני־סדרת מתח פולנית חדשה, ומומלצת מאוד. סיפורו של סופר מצליח, ששב לעיירה שבה גדל וממנה נמלט בגלל טראומה שהולכת ונחשפת לאורך הסיפור. אין כאן משהו שלא ראיתם בסדרות דומות, אבל הסדרה מבוימת ומצולמת באופן מאוד מסוגנן, השחקנים מעולים, והמתח נשמר עד לרגעים האחרונים.
"המיניאטורות" (סלקום TV)
מיני־סדרה חדשה שבמוקד שלה בחורה צעירה הנישאת לסוחר עשיר באמסטרדם של המאה ה־17, ומגלה מהר מאוד שביתה החדש רווי בסודות ובתככים, בעיקר בעזרת צעצועים מיניאטוריים המונחים בחדרה ומשקפים את המציאות. הסדרה, המבוססת על ספר מצליח, מרתקת, והשחזור התקופתי הוא ערך מוסף משמח.
