הסרט הדוקומנטרי "מנהיגות בצל" מתאר את עליית יהודי אתיופיה לארץ במבצע משה בשנים 1984־1985 מנקודת מבטם של מנהיגי העולים שפעלו ביחד עם אנשי המוסד להוציא לפועל את המבצע. יהודים חיו באתיופיה מאות שנים וסבלו מאפליה דתית ופוליטית. בשנות ה־80, בעקבות המצב הכלכלי הקשה והלחץ הפוליטי במדינה, התגברו המאמצים להצלת הקהילה.
ממשלת ישראל החליטה להוציא את היהודים מאתיופיה ותכננה, בשיתוף המוסד וארגונים יהודיים ברחבי העולם, מבצע להוצאתם. המבצע יצא לדרך, אלפים החלו לעזוב את אתיופיה במסלולים שונים. רבים מהעולים מתו בדרך. אחרים נתפסו בדרך ונכלאו ונדרשו מאמצים גדולים לשחררם. עוד רבים חיו בעוני ובתנאים לא נאותים במחנות המתנה, כשהם מחכים לפינוי. המבצע הצליח להעלות כ־8,000 יהודים אתיופים לישראל באמצעות טיסות רשמיות ומבצעיות, שברובן נחתו בנמל התעופה בן־גוריון.
בסצינה מרגשת בסרט נראה מטוס נוסעים נוחת בנמל תעופה ישראלי, מאות עולי אתיופיה בלבוש מסורתי יורדים ממנו ומיד כורעים על ברכיהם ומנשקים את אדמת הארץ. בעוד סצינה הנחרתת בזיכרון המתרחשת על אדמת סודן (שאליה נמלטו רבים מיהודי אתיופיה ועל אדמתה הוקמו מחנות המתנה) מצולמת משאית שממנה יורדים עשרות יהודי אתיופיה שהוסעו ממחנות המעבר, מטוס הרקולס צבאי ישראלי נוחת על מסלול מאולתר שהכינו מראש אנשי המוסד, העולים נבלעים בבטן ההרקולס שממריא מיד ומאחור רוקדים ומתחבקים בשמחה אנשי המוסד.
אלא שבארץ חיכה לעולים החדשים מסלול ייסורים מסוג אחר. הם הגיעו לארץ שלא למדה את השיעור הקשה מעליות מסיביות קודמות, שידעה להפוך עולם במבצעי מודיעין וירטואוזיים, שהעניקה להם קורת גג ותעודת זהות כחולה, אבל לקלוט אותם בזרועות פתוחות ובאהבה לא ידעה וגם לא עשתה מאמצים רבים לנהוג כך.
עולי אתיופיה הביאו עימם תרבות ומסורות אחרות, מה שהקשה עליהם להשתלב בתרבות המערבית המקומית. רבים מהם לא דיברו עברית, עובדה שהקשתה עליהם להיקלט בשוק העבודה הישראלי, שממילא בדרך כלל לא נדרש וגם לא הכיר בהכשרותיהם מארץ הולדתם. וכמובן הנספחות המוכרות – הדעות הקדומות, האפליה, הגזענות. ועוד סצינה מתוך הסרט: חמישה עולי אתיופיה מבוגרים ניצבים מול צוות מוהלים ישראלי שמתכוון לבצע בהם ברית מילה, לצורך גיור כהלכה.
הזעם האתיופי הלך והצטבר והוליך להפגנות של בני העדה שהובילו לטענות על אלימות משטרתית. ב־30 ביוני 2019 נורה למוות בידי שוטר צעיר אתיופי בשם סלומון טקה. מותו של טקה הוביל להתפרצות הפגנות קשות ברחבי הארץ ולתביעה מצד העולים האתיופים לסיוע בפתרון הבעיות שהתפתחו במהלך השנים שחלפו מאז שעלו לארץ. בעקבות כך הקימה הממשלה מערכים מיוחדים שיטפלו בעלייה מאתיופיה, המונה כיום כ־30 אלף איש, אישה וילד.
זו בעיה ישראלית מוכרת. את ההוקוס פוקוס עושים בקלות. מסך עשן מתפזר והופ, 3,000 חיזבאללונים מתפוצצים. שוב עשן על הבמה והופ, עשרות אלפי יהודים אתיופים מועלים בחאווה לארץ. אלא שאחר כך האולם מתרוקן, הקהל הולך הביתה מרוצה ו־30 אלף יהודים אתיופים תקועים בלי לדעת מה הלאה. אף אחד לא טרח להכין לפני בואם שיעורי בית, ללמוד את הצרכים, לבנות מסגרת קולטת ומכשירה. זאת הבעיה. בהברקות אנחנו גדולים. ביומיום הרבה פחות. מה יצא מזה? נערים ממוצא אתיופי שגם בדור השלישי בארץ עדיין יושבים על הברזלים.
