על רציף נמל יפו, בתוך מבנה אבן היסטורי, פועל מרכז נא לגעת – מיזם תרבותי־חברתי שאין שני לו בעולם. כאן אנשים עם מוגבלויות כגון לקויי ראייה וכבדי שמיעה לא רק משתתפים, אלא גם מובילים את המרכז הייחודי הזה. הם השחקנים, המלצרים, האומנים והמדריכים. והקהל שמגיע הוא זה שמתבקש לוותר לרגע על חוש מוכר כדי לנסות ולראות מחדש, להקשיב אחרת ולהרגיש את מה שבדרך כלל חולף לידנו.
לקראת שבוע Blind Day (שהחל היום), המציין את המודעות לעיוורון ולקויות ראייה בישראל, מרכז נא לגעת בנמל יפו יערוך מגוון מופעים ואירועי קולינריה מקוריים באור ובחושך, המזמינים את הקהל להיכנס לעולמם של אנשים עם מוגבלויות ראייה, כשהמטרה היא שהמרכז לא יהיה רק מקום לאנשים עם מוגבלות, אלא מקום שמשלב גם אנשים ללא מוגבלות, כדי ליצור שינוי מהותי בתפיסה ובחברה.
"החזון שלנו הוא להפוך את נא לגעת לפלטפורמה רחבה של הזדמנויות, לא רק בתחום התרבות, אלא גם בתעסוקה ובפיתוח עסקי", אומר מנכ"ל המרכז אורן יצחקי. "אנחנו שואפים להרחיב את הפעילות שלנו ולהקים עסקים נוספים, שיבטאו את הערכים שלנו וייתנו מענה אמיתי לאנשים עם מוגבלויות.
"הפיתוח העסקי הוא חלק בלתי נפרד מהמשימה החברתית שלנו, כי רק דרך יציבות כלכלית נוכל להבטיח המשך ושיפור מתמיד של השירותים והתעסוקה שאנחנו מציעים. המטרה שלנו היא לבנות מודל שכולל שילוב מלא של אנשים עם מוגבלויות בחברה ובשוק העבודה, דרך יצירת הזדמנויות אמיתיות בעסקים שאנחנו מפתחים. אנחנו לא רק מרכז תרבות, אלא גם עסק חברתי שמאמין בחדשנות, בהעצמה ובקידום כלכלי של האנשים שלנו. הפיתוח העסקי הוא מנוע לצמיחה ולהרחבת ההשפעה שלנו".
איך הכל התחיל: יצחקי מספר כי בהתחלה בכלל לא תכננו להקים מרכז. "זה התחיל מחוג תיאטרון קטן לאנשים עם תסמונת אשר – שילוב של עיוורון וחירשות – ומשם התגלגל למחזה, ואז להצגה. אבל ברגע שנוצר צורך בבית ובמקום קבוע, מוכר ובטוח – הבנו שזה הרבה יותר גדול".
אומנות שוות ערך
כבר כמעט שני עשורים מרכז נא לגעת שבנמל יפו פועל בתור גוף תרבות יוצא דופן: תיאטרון, מסעדה, מרכז מבקרים ומתחם לאירועים, שכולם מנוהלים, מופעלים ונוצרים בשותפות מלאה עם אנשים חירשים, עיוורים וכבדי שמיעה וראייה. אבל חשוב לא פחות: המקום מתפקד במודל עסקי לכל דבר, שאינו נשען רק על תקציבים ציבוריים. למעשה 60% מהכנסותיו מגיעות מהקהל הרחב – שרוכש כרטיסים, מגיע להצגות ומתיישב לאכול במסעדה החשוכה. "יש לנו סלוגן פנימי: 'אין עוד גוף כזה בעולם'. ובאמת אין", אומר יצחקי. "היום אנחנו הגוף הכי גדול, וגם הכי ייחודי, שפועל בתחום התרבות המשלבת – לא רק בישראל אלא בכלל".
זה קרה בשנת 2007, על חורבות מבנה נטוש בנמל יפו, שהמיזם שצמח בו הפך עם הזמן למוקד שוקק של יצירה תרבותית עם ערך חברתי בלתי מבוטל. ההצגה הראשונה שעלתה על הבמה במרכז, "לא על הלחם לבדו", הפכה להצגת הדגל שרצה שנים רבות, לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם, כשעל הבמה שחקנים חירשים־עיוורים.
אם תיאטרון הוא מראה של החברה, איך ייתכן שאין בו מקום ל־20% מהאוכלוסייה – אנשים עם מוגבלות?
"השיח בארץ ובעולם מדבר על שילוב, אבל לרוב מהכיוון הטיפולי והשיקומי. אנחנו מציעים משהו אחר: שיח אומנותי, שווה ערך". אגב, מדובר לא רק בבימות התיאטרון, ואנחנו מדברים על זה הרבה – אבל עדיין ניכר שההבנה בישראל על חשיבות שילוב אנשים עם מוגבלות במעגל העבודה הכללי קצת נדחקת הצידה.
"שילוב של אנשים עם מוגבלות במעגל העבודה מייצר עובדים נאמנים ומצוינים שנותנים 120%. זו לא רק חובה מוסרית – זה גם חכם כלכלית. אבל לשם כך המדינה צריכה להבין שגם נגישות עולה כסף, ושלא מדובר בטובה אלא בהשקעה מניבה".
לדבריו של יצחקי, השינוי האמיתי מתחיל משפה. "כשהגעתי שיניתי מילה אחת. לא עובדים ‘עבור' אנשים עם מוגבלות – עובדים עם אנשים עם מוגבלות. זה כל ההבדל. זה פותח דלת להזדמנויות אמיתיות".
"אני בא מעולם התרבות והניהול", מוסיף יצחקי, שבעברו שימש סמנכ"ל מרכז התרבות המדיטק בחולון. "אבל רק כאן הצלחתי לחבר בין הערכים החברתיים שלי לבין הניהול התרבותי. זו לא עמותה שצריכה טובות. זה גוף שמשפיע על החברה וגם יודע לנהל את עצמו".
מעבר לתרבות
לצד ההצלחות, גם אתגרים לא היו חסרים בדרך. כשפרצה מגפת הקורונה, כמו גם בעיתות מלחמה, מרכז נא לגעת מצא את עצמו עומד מול אתגרים חסרי תקדים. אורות התיאטרון כבו, המסעדה התרוקנה, והמפגשים החברתיים שנסמכים על קרבה, מגע וחוויה משותפת חדלו מלהתקיים. עיוורים וחירשים, שהמרכז שימש להם בית ובמה, נותרו מבודדים, ללא הפעילות שהייתה מהותית עבורם. יחד עם זאת, הצוות לא ויתר: הם פיתחו דרכי עבודה חלופיות, קיום סדנאות ואירועים בזום, ודאגו לתמוך כלכלית ואנושית בעובדים, כדי לשמור על הקהילה ולקיים את היצירה וההעצמה גם מרחוק.
ההתמודדות הכלכלית הייתה מאתגרת במיוחד: מרכז תלוי בקהל, במממנים ובהכנסות מהפעילות התרבותית, ועם סגירת המקום לתקופות ממושכות ההכנסות צנחו, אך בזכות יצירתיות ושותפויות קהילתיות הצליחו להתקיים ולהתחדש. "לא הפסקנו להאמין ולפעול", מספר יצחקי. "גם בשעות הקשות ביותר ידענו שזו לא רק פעילות תרבותית – זו פסיכולוגיה של חיים, של שייכות ושל תקווה".
יש מספיק הבנה מצד מקבלי ההחלטות בערך התרבותי והחברתי של המרכז?
"לא. לא מספיק. יש קושי מובנה במדיניות. אומנם ישנם ניסיונות ותקציבים שמגיעים לעזור, אך הם עדיין לא מספיקים כדי לכסות את כלל הצרכים הייחודיים של מרכז כמו נא לגעת. המדינה מבינה את החשיבות, אבל אנחנו זקוקים לתמיכה מתמשכת ושיטתית – לא רק במצבי חירום, אלא גם בשגרה. התחום התרבותי־חברתי של אנשים עם מוגבלויות דורש מענה מדויק, ומעבר לתמיכה כלכלית גם הכרה רחבה יותר בצורך שלנו בתור חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי. אנחנו מנסים לקדם תוכניות הכשרה שילמדו את השילוב בתור אומנות, לא טיפול, וליצור אופק אמיתי להשתלבות בשוק העבודה התרבותי – מהקאמרי ועד הפרינג'. זה תהליך ארוך".
שיתוף הפעולה עם המדינה נע בין שותפות מלאה בזמני משבר, למשל בקורונה ובמלחמה הנוכחית, לבין דיאלוג איטי ואיטי יותר מול משרדי הממשלה בשגרה. אחת התפיסות שמובילות את המרכז היא מה שהוא מכנה "אייבליזם (יכולתנות) הפוך" – לא הדגשת הקושי, אלא הצגת היכולת. "האדם לא מוגדר לפי מה שהוא לא רואה או לא שומע, אלא לפי מה שהוא כן יודע לעשות. והאומנות מאפשרת בדיוק את זה – להאיר את מה שיש. היכולת צריכה להיות במרכז, לא המוגבלות", מסביר יצחקי. אגב, ההצגות במרכז כוללות לעיתים שחקנים עיוורים בלבד, לעיתים חירשים בלבד ולעיתים צוותים משולבים. המשותף לכולן: הנגשה מלאה, חווייתית וטכנית כאחד, כך שכל קהל, בכל מצב, יוכל לחוות את אותה החוויה בדיוק.
נוכחות בינלאומית
לצד התיאטרון פועלים במרכז עוד שני עוגנים מרכזיים: מסעדת בלקאאוט, שפועלת בחושך מוחלט, ואולם אירועים שמופעל כולו על ידי צוות חירשים, הכולל מלצרים, מנהלי אירוע ומתורגמנים בשפת הסימנים. "הסועדים חווים חוויה חושית עמוקה, אבל גם אנושית. כי במפגש עם אדם עיוור שמוביל אותך פנימה אתה פתאום מסתכל על הכל בפרופורציות אחרות. זה לא רק טריק חווייתי, זה שינוי תפיסה". ולא מדובר בחוויה בלבד: בלקאאוט היא המסעדה היחידה בישראל שמנוהלת כך, וגם אחת הבודדות בעולם. היא דורשת לוגיסטיקה מדויקת, הכשרה ייחודית ויכולת תפעולית גבוהה – והכל תחת גישה של ניהול עסקי לכל דבר.
ליצחקי, שביצע מהפכה בלתי מבוטלת במרכז, יש עוד הרבה תוכניות לעתיד, ובין המסעדות, ההצגות וסדנאות התיאטרון יש גם תחום חדש יחסית, שמתפתח בימים אלה – תחום סדנאות החינוך וההדרכה לילדים, תלמידים וצוותי הוראה. "הקהל שלנו גדל. בעבר היינו ממוקדים רק במבוגרים, והיום אנחנו רואים יותר ויותר בני נוער ובתי ספר. ככל שנגיע אליהם מוקדם יותר השינוי יתבצע מהר יותר".
עוד נדבך שהטמיע יצחקי – בימי חרם עולמי נגד ישראל, לרבות תחום התרבות – הוא ההכרה הבינלאומית הנרחבת שנא לגעת זוכה לו. כך המקום מייצא את התוכן שלו לרחבי העולם, בתור תשתית ידע לשילוב חברתי־תעסוקתי־תרבותי, משתף פעולה עם מוקדים אקדמיים וגופי תרבות וממשל ברחבי העולם (רובם באופן מפתיע באירופה המערבית), ואף זכה לאחרונה (מבין מאות מועמדים) בשורת פרסים אירופיים נחשבים, כולל מהאיחוד האירופי, על גישתו החדשנית ומצוינותו לקידום והנגשה תעסוקתית בתחום התרבות המשלבת.
"היום אנחנו מקבלים פניות ממדינות רבות, ובין היתר מועמדים לשמש יועצים לאו"ם בנושא שילוב אנשים עם מוגבלויות בתרבות. זה לא מקרי. מדובר באסטרטגיה שגיבשנו בשנים האחרונות, מתוך הבנה שכשהמצב בארץ גורם לביטולים אנחנו חייבים לפתח נוכחות בינלאומית. פתחנו אפיקים בברלין ובאמסטרדם, ואפילו שוקלים לעשות פופ־אפ בניו יורק בשיתוף משרד החוץ. יש לנו גם את בית הספר הראשון בעולם להכשרת שחקנים חירשים ועיוורים, ועכשיו אנחנו פותחים שלוחה נוספת בירושלים. ככל שיהיו יותר שחקנים ויוצרים עם מוגבלויות – כך ייווצר ביקוש שישפיע על מוסדות התרבות עצמם".
