להלן ננסה להתמודד עם השאלה איך זה יתכן. זאת אומרת, איך מפלגת ימין, חסידה מובהקת של שוק חופשי ושל סחר חופשי, הופכת כמעט בן־לילה למפלגה הפרוטקציוניסטית ביותר בתולדות אמריקה.
● יאבד רוב בקונגרס? בחירות האמצע שעשויות "לקפל" את טראמפ
● פרשנות הרומן של העולם עם אמריקה הולך ומסתיים
האיפיון הזה מיוסד על ההנחה שהימים האחרונים משקפים אסטרטגיה, לא רק טקטיקה של משא־ומתן. יתכן כמובן שהכול מיועד להריץ שותפי סחר מבוהלים לוושינגטון, כדי שיציעו להסיר את מכסיהם שלהם תמורת פטור ממכס אמריקאי, מעשה בנימין נתניהו, או המנהיג הקומוניסטי של וייטנאם שטלפן אל הנשיא טראמפ ביום ו'.
עצם מהפך הזהות של הרפובליקאים אינו חסר תקדים. מפלגות פוליטיות בארה״ב היו תמיד פלטפורמות גמישות. באירופה אנחנו רשאים לייחס אידיאולוגיות פחות או יותר צרופות וקבועות לתוויות פוליטיות. סוציאל־דמוקרטים גרמנים הם תמיד שמאלה מן המרכז, ושמרנים בריטיים הם תמיד ימינה מן המרכז וכו'. אבל בארה״ב, שתי המפלגות העיקריות פשטו צורה ולבשו צורה, והחליפו מקומות.
הדמוקרטים התחילו לפני כמעט 200 שנה, הרפובליקאים לפני 170 שנה. מאותו צד של המיתרס היה אפשר למצוא לחלופין דבר והיפוכו: ליברלים ושמרנים, מתקני־עולם ותומכי הסטטוס קוו, פופוליסטים ומגיני וול סטריט, מתנגדי האפליה הגזעית ותומכיה, בדלנים וגלובליסטים, חסידי הממשלה הגדולה ומתנגדיה, תומכי סחר חופשי ושולליו. הם עשו מה שקוראים באמריקאית מדוברת 'סוויצ'רו'. אמריקאי המתפאר בזקנתו שהוא דמוקרט כל חייו צריך להסביר לאיזו מפלגה דמוקרטית הוא מתכוון בדיוק.
עריקת כחולי הצווארון
עכשיו בא תורם של הרפובליקאים להתבלבל. פשוט אין כמעט כל קשר בין זו המכנה את עצמה 'רפובליקאית' לזו שכינתה את עצמה רפובליקאית ב־70 השנה שקדמו לנשיאות דונלד טראמפ.
רונלד רייגן, הנשיא הרפובליקאי הנערץ ביותר של זמננו, היה עדיין דמוקרט 20 שנה לפני שנבחר לנשיא. הסיבה העיקרית להחלפת התווית היתה התנגדותו למס הכנסה. הוא גם היה אנטי־קומוניסט לתיאבון, עוד מימי פעילותו באיגוד המקצועי של שחקני הקולנוע, ולא התקשה להחיל את האינסטינקטים האלה על ברית המועצות בימי המלחמה הקרה. הוא גם היה תומך חד משמעי בסחר חופשי.
מסופר עליו כי כאשר הונח על שולחן הניתוחים, לאחר נסיון ההתנקשות בחייו, ב־1981, הוא פנה אל רופאיו, ואמר להם, ״אני מקווה שכולכם רפובליקאים״. היה ברור למדי למה הוא מתכוון.
40 שנה אחר כך, דונלד טראמפ תבע בעלות על המפלגה הרפובליקאית במידה כזאת שאפילו כפר בזכות מבקריו להיחשב לרפובליקאים. הוא כינה אותם RINO, ראשי התיבות האנגליים של 'רפובליקאים בשם בלבד', אך כי הם היו רפובליקאים מן הזן של רופאי רונלד רייגן.
שיעור התרחקותו של טראמפ מן המודל של רייגן התחוור עוד ב־2015, כאשר פתח את מסע הבחירות הלא־סביר שלו. הוא עורר מיד התנגדות חד משמעית, כמעט ברוטלית, מצד רפובליקאים בולטים, מכל הגילים ומכל האזורים הגיאוגרפיים.
מדהימה אפוא, פשוט עוצרת נשימה, היא הצלחתו לחטוף את המפלגה, ולעצב אותה בצלמו. מפלגת הסחר החופשי של רייגן ושל משפחת בוש הפכה למחריבת הסחר החופשי.
שון פיין, מנהיג איגוד הרכב האמריקאי. ברית אבסורדית / צילום: ap, Jose Juarez
רייגן נבחר לנשיא פעמיים. בפעם השנייה, ב־1984, תמכו בו 49 מ־50 המדינות. זה קרה בזכות עריקה המונית של בעלי הצווארון הכחול, פועלי חרושת ממדינות המערב התיכון, שכונו 'הדמוקרטים של רייגן'.
הם עלו על עגלת רייגן משתי סיבות עיקריות: המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות ה־70, שפגע במטה לחמם, והזיהוי הגובר של הדמוקרטים עם שמאל חילוני פרוגרסיבי בעניינים כמו התמיכה בהפלות מלאכותיות וההתנגדות לתפילה בבתי ספר.
הם חזרו אל המפלגה הדמוקרטית בסיבובי הבחירות הבאים. ב־2012 הם תמכו בהמוניהם בברק אובמה. הסיבה היתה שכמעט ארבע שנים קודם, בזמן המיתון הגדול של 2010־2009 (משבר הסאב־פריים), אובמה נחלץ לעזרת מפעלי הרכב הכושלים. יריבו הרפובליקאי ב־2012, מיט רומני, רצה להניח למפעלי הרכב לקרוס, כי זה ההיגיון של שוק חופשי. אילו קרסו, כלכלת המערב התיכון הייתה קורסת איתם, וערים שלמות היו נידונות לאבדון.
הגל הטראמפיסטי
במשך 20 שנה נמצא בארה״ב בסיס רחב למדי של הסכמה דו־מפלגתית לטובת גלובליזציה, לפני שהיא הפכה למלה גסה. באותו הזמן גברה ההתנגדות לסחר חופשי במרכזי התעשייה השוקעים של המערב התיכון. הצמרת הדמוקרטית והרפובליקאית לא הבחינה. טראמפ הבחין גם הבחין. יריביו במפלגה הופתעו לחלוטין, כאשר הגל הטראמפיסטי התחיל לגאות.
עמוד אנטי־טראמפי בפייסבוק, RiseUpAndResist, מפרסם גלריית וידיאו של תריסר סנאטורים רפובליקאיים בכירים, שתקפו את תכניות המכסים של טראמפ עוד לפני בחירתו הראשונה. הם חזו שחורות לאמריקה ולמפלגתם. אחד מהם, מרק רוביו, הוא עכשיו מזכיר המדינה של טראמפ; אחר, ג'ון תון (Thune) הוא עכשיו מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט. שניהם תומכים נאמנים של הנשיא, אם כי לפעמים בוקע מגרונם רמז דקיק של אי־נחת.
קשה לדעת מה הם חשבו על מעמד הכרזתם של המכסים בגן הוורדים של הבית הלבן ביום ד' שעבר. האורחים הבולטים ביותר שם היו פעילים באיגוד המקצועי של פועלי הרכב. הם נפלו על צווארו של הנשיא, והודו לו על מימוש חלומם הגדול ביותר: הקמת חומת מגן בין מפעלי הרכב שלהם לבין העולם החיצון.
טראמפ קיבל ברצון את תמיכתו של מנהיג האיגוד הזה, שון פיין, איש עם רקורד מעניין. ב־2023, פיין אמר ל'ניו יורק טיימס', ״לדעתי, למיליארדרים אין זכות קיום״. מכנה משותף בין פיין לרפובליקאים היה נדחה כאבסורד לפני טראמפ. הוא מוסיף להיות אבסורדי בעיני חלקים ניכרים של הימין האמריקאי.
לאחר תבוסתה לאובמה, ב־2012, התעורר אצל רבים הספק אם המפלגה הרפובליקאית תוכל אי פעם לחזור ולנצח, בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים באמריקה. טראמפ מצא דרך כזאת. הוא החזיר אל המפלגה מיליונים מילדי 'הדמוקרטים של רייגן', פועלי כפיים קשי־יום ומעוטי־השכלה אקדמית. הוא עשה כן בעיקר על יסוד משנתו הפרוטקציוניסטית.
השינויים במפלגה אינן מוגבלים לכלכלה. המפלגה הזו, הניצית משכבר הימים, חסידה של תקציבי ביטחון מוגדלים, הופכת למפלגה יונית. בשבוע שעבר היו ידיעות שטראמפ מתכנן קיצוץ דרסטי במצבת הכוחות של הצבא. מוטב לא לראות בעימות עם החות'ים ובאיומים על איראן את השתקפות כוונותיו ארוכות־הטווח. הפקרת אוקראינה, הרמזים העבים על נטישת נאט״ו, וההפצרות באיראן לחזור אל שולחן המשא־ומתן הם מהלכים שרפובליקאים נהגו לייחס לממשלים דמוקרטים רפי־שכל, הלהוטים לפייס רודנים.
עוצמת השינויים והיקפם כמעט גוזלים מאיתנו את היכולת לדייק בתיאורם. יתר על כן, הם מקשים מאוד על הניסיון להבין לאן מועדות פני אמריקה. חזרנו והודינו כאן בימי טראמפ הראשונים שמשימתנו העיקרית היא לא לפרש אותו אלא לנחש אותו. זו מוסיפה להיות המשימה.
