צילום:
ספורט 5
אפשר לשחק פחות (Getty) | צילום:
ספורט 5
ביום ראשון תסתיים אליפות אירופה בכדורגל. וגם אם לא ברור מי יניף את הגביע, הרי שכמה דברים לקחנו איתנו מהטורניר הזה – את הפריחה של לאמין ימאל, את המספרת ההיסטורית של בלינגהאם, את משחק האנדרייטדיות הגדול בין גיאורגיה לטורקיה. היורו הוא תמיד חוויה כיפית של כדורגל, וכולנו ניקח ממנו לא מעט זיכרונות הלאה.
אבל יחד עם הדברים היפים, צריך גם להודות על האמת: זה היה הטורניר שהציף את העובדה שמשהו בכדורגל כבר לא עובד. כן, היו רגעים יפים וגם היו משחקים שכיף לצפות בהם, אבל הרוב – מה לעשות – שיעמם. רובנו הגדול היה מושקע בעיקר בהימורים על הטורניר, ופחות בטורניר.
וזה יושב על מגמה יותר עמוקה, גם במשחקים אחרים: מעטים אירועי הכדורגל שמצליחים להדביק אותנו באופן מוחלט למסך. לרוב, הצפייה היא אגבית – שלט ביד אחת, סלולרי ביד השנייה. המשחק שכולנו גדלנו עליו, שפעם היה אירוע מקודש שבשבילו שווה לבטל תכניות, הפך להיות משהו שקיים על המסך – על הרצף שבין הנטפליקס לחדשות.
הכדורגל צריך שינוי. החוויה שעליה התבססה הילדות שלנו כבר לא מצליחה להוות תחרות, בוודאי לא בגילאים הצעירים. ומי שרוצה שהכדורגל ישרוד בעידן של בינג`, פודקאסטים ומשחקי וידאו – יצטרך לדעת לשווק את המשחק מחדש. להפוך את החוויה לנגישה ואטרקטיבית יותר, מותאמת לעידן שבו אנחנו חיים.
והוויכוח על השינויים בענף הוא רחב ועמוק – לכולם יש רעיונות, והרעיונות שאני אציע כאן הם לא בהכרח הטובים ביותר. אבל כמי שרואה את המשחק מאז שאני בן 10, ואוהב באופן אמיתי, הנה כמה דברים שלדעתי יוכלו להפוך את המשחק לטוב יותר.
1. קיצור המשחק – כן, מדובר במיתוס מקודש, אולי אפילו הכי גדול שקיים. "כדורגל משחקים תשעים דקות". אלא שהאמת היא שכדורגל כבר מזמן לא משחקים תשעים דקות. אורך המשחק ברוטו גדל ל-95 דקות, לעתים ל-98 ובמקרים רבים אף יותר; ובנטו? כל מי שבודק, שם לב שמתוך 120 דקות של משחק שנכנס להארכה, משחקים אולי תשעים בפועל (כשמנקים את כל העצירות, העבירות, החילופים, בזבוזי הזמן, מחזירי הכדור שלא קולטים מה עף לכיוונם והמשועמם התורן שפורץ לדשא כדי שהמצלמות של אופ"א יעשו קאט למאמן).
צריך לעשות עבודה טובה יותר בשמירה על השחקנים (Getty) | צילום:
ספורט 5
נדמה לי שבשלה השעה להפוך את התשע לשש – כדורגל אפשר, וצריך, לשחק שעה. שתי מחציות של שלושים דקות, אפשר יהיה גם בקלות להוריד בחזרה את כמות החילופים מחמישה לשלושה. יותר קומפקטי, יותר נוח ומן הסתם גם יהיה יותר מעניין. ועל הדרך, אפשר גם סופית להיפרד מההארכה – או לקצר אותה ל-15 דקות, או לרדת מהעניין לגמרי. אם אין הכרעה, אפשר לעבור לפנדלים. בקופה אמריקה זה עבד מצוין.
2. ענישה מוגברת על בזבוזי זמן – בהמשך ישיר לסעיף מספר 1. משיכת הזמן ככלי טקטי חייבת להסתיים. המציאות שבה קבוצות, מתוך רצון להשיג תוצאה, בוחרות לבטל את המשחק – היא לא האינטרס של אף אחד. ולכן בזבוזים ומשיכות זמן צריכים להיענות באופן הרבה יותר תקיף – ולדעתי זה לא ייקח הרבה זמן. שחקן אחד שממש יורחק על בזבוז זמן קיצוני, יהווה מסר ברור לבאים בתור. תוספת זמן ארוכות הן גם כלי שכדאי לחשוב עליו, למרות שנדמה לי שאחרי שבמונדיאל קצת הגזימו – ביורו לקחו צעד אחורה. יותר זמן נטו שבו ישחקו יהיה יותר טוב לכולנו.
3. התאמת ה-VAR לרוח המשחק – שלא תהיה טעות: ה-VAR הוא מהפכה מבורכת. כניסתו של שיפוט הווידאו היא משהו שהיה צריך לקרות הרבה קודם, ורק בגלל שמרנות בסיסית של פיפ"א הם התעוררו רק ב-2018. אבל לפחות בכל מה שקשור לנבדל, לדעתי ה-VAR עדיין לא הוטמע בתוך המשחק. נבדלים גבוליים שאנחנו רואים במשחקים, מקרים שבהם זרת של שחקן נמצאת בנבדל – הם אולי חוקית אופסייד, אבל הם לא מהווים יתרון מהותי להתקפה. הברך של השחקן לא נותנת לו שום עדיפות על פני שחקני ההגנה שבאותו קו איתו. זו פשוט לא רוח המשחק.
ולכן, לעניות דעתי, צריך להחיל על הנבדל את מה שמחילים על "טכנולוגיית קו השער" (מקרה שבו האוטומציה עשתה טוב בהחלט למשחק) – אם זה לא במלוא היקפו, זה חוקי. כלומר, אם שחקן לא נמצא מאה אחוז בנבדל, בקדימות מוחלטת ליתר שחקני הגנה, אין נבדל. פעם היה נהוג שאם יש ספק – נותנים את היתרון להתקפה. אחרי הכל, האינטרס שלנו הוא לראות גולים. נדמה לי שבמקרים הגבוליים על גבול המרתיחים, זה תקף באותה המידה.
4. מעבר לעבירות אישיות – האמת שהיחס לעבירות מתחיל להשתנות (אפרופו "הכרטיס הכחול", שאמור לתת הרחקות מינימליות לעבירות בינוניות), אבל לפחות לדעתי כדאי ללכת יותר רחוק. היוזמה היתה במקור של כדורגלן העבר מרקו ואן באסטן, שסבל לא מעט מעבירות ברוטאליות והציע ללמוד מהכדורסל: במקום כרטיס צהוב שמגיע פעם ב…, מעבר למצב שבו כל עבירה נספרת. חמש עבירות ייאלצו את הקבוצה להחליף את השחקן בשחקן אחר, וכמות מסוימת של שחקנים שסופגים חמש עבירות – ישאיר את הקבוצה בעשרה שחקנים.
כך, יינתן עונש ראוי לעבירות ש"לא רואים בסטטיסטיקה" – הקטנות שמקבלים שחקנים יצירתיים, שלא תמיד שוות צהוב או אפילו פאול, אבל מעקרות בטווח הארוך את היכולת שלהם לשחק. וכן, האינטרס של הענף הוא "לשמור" על השחקנים היותר יצירתיים, והמצב הזה בהחלט יוכל לעזור במשימה הזו.
אבל, כאמור בכתבה שהתפרסמה ב"אתלטיק" – הבעיה מספר אחת היא ההתנגשות בין האינטרס של המשחק, לבין האינטרס הכלכלי. כדורגל הוא ביזנס שמגלגל מיליארדים היום – בין היתר, כי הוא הפך לספורט מספר אחת בעולם. מבחינה פיזית, הענף נמצא בשיאו – השחקנים שאנחנו רואים טובים וחזקים יותר מאי פעם, וכשהוא במיטבו הוא חוויה שאין לה תחרות. אבל כל עוד הוא לא יצליח להתאים את עצמו למציאות, הכדורגל ישקע. רעיונות לקידום המשחק לא חסר, ולא חסרים אנשים שיכולים להציע פתרונות כאלה. אבל החלק הראשון בפתרון הבעיה, הוא ההבנה שיש בעיה.
