צילום:
ספורט 5
צ`ארלס בארקלי אמר פעם ש"הוא לא מודל לחיקוי". הנה הנחת היסוד שלי: ספורטאים לא אמורים לנאום כמו שצריך. התפקיד שלהם, העבודה שלהם, היא להיות טובים במה שהם עושים – בספורט. לקלוע, להבקיע גול, לתת אגרוף מוצלח. זה הכל. הא ותו לא.
אבל השנים הפכו את הספורט ממשהו שקיים כשלעצמו (ובהתחלה בכלל דיבר על פיתוח הגוף) לבידור להמונים – משהו שכל בית בעולם צורך, והוא הפך את הספורטאים לבדרנים בהתאם. כאלה שלא רק צריכים לבצע, אלא גם לדבר כמו שצריך – לבטא את הרגשות שלהם כאילו היו נשיאים או סופרים. הם לא, ועדיין הציפייה קיימת.
אז זה הזמן לנסות ולבחון את הרגעים שבהם הספורטאים השונים כן הצליחו לדבר. לא תמיד מדובר בנאום על פודיום – לפעמים, זה היה סתם סינק לתקשורת. אבל בכל מקרה, אלה היו רגעים אנושיים – רגעים שבהם הספורטאי יצא ממה שדורש ממנו לבצע, אלא גם ביטא את הרגשות והתחושות שלו – באלף דרכים. הנה עשרה נאומי ספורט בלתי נשכחים.
הנאום שלא היה באמת: אל פאצ`ינו – מתוך "Any Given Sunday"
כנראה שאין קלישאה יותר גדולה בסרטי ספורט מאשר הרגע הזה – שבו המאמן מדבר אל השחקנים, ומנסה לטעת בהם מוטיבציה. בהמשך, ניתקל בעוד רגעים כאלה במציאות. אבל זו, כנראה, הנאום הזכור ביותר – שניתן ע"י מאמן פיקטיבי, טוני ד`אמאטו, בסרט שיצר אוליבר סטון ב-1999.
"החיים הם משחק של אינצ`ים", הוא אומר לשחקניו. "בחיים או בפוטבול, מרווח הטעות הוא כל כך קטן – חצי צעד מאוחר מדי, או מוקדם מדי, ואתה לא עושה את זה. האינצ`ים הם סביבנו", ובסוף משפט המחץ – "אנחנו נירפא כקבוצה, או שנמות כיחידים". לפעמים גם קלישאות מתבררות כנכונות לאללה.
שמעון מזרחי: איף איטס טוונטי – לפני הדרבי התל אביבי, פברואר 2014
שמעון מזרחי, לפחות כלפי חוץ, תמיד היה איש של אנדרסטייטמנט. אחד שמתבטא מאוד בזהירות, לא אומר את אשר על ליבו באמת, מקפיד לעטוף את עצמו בקלישאות – או בקיצור, עורך דין. מישהו שיודע שכל מילה היא חשובה. ואז בא הדרבי התל אביבי של פברואר 2014, שהגיע אחרי הפסד כואב של מכבי ת"א להפועל באולם הדר יוסף הקטנטן.
אחרי שהמאמן דייויד בלאט סיים להגיד את דברו, מזרחי לקח את ההובלה ואמר: "היום זה הזמן לנקמה, נקמה מתוקה. אני מקווה שתובילו, וכאשר תעשו זאת, אם זה יהיה עשר הפרש – תנסו שזה יהיה עשרים. אם זה עשרים – תנסו שזה יהיה שלושים. אתם חייבים לצאת מהדרבי הזה עם ניצחון גדול". בכמה משפטים קצרים, מזרחי הצליח לנסח את מה שהפך את "המכביזם" (אם יש כזה דבר) לאתוס מנצח, וגם את מה שכל כך מעורר אנטגוניזם ושנאה אצל היריבות – הדורסנות. אגב, באותו הדרבי מכבי ניצחה 58:90, כשברבע האחרון היא לא מוכנה להוריד את הרגל מהגז.
יורגן קלופ: הפרידה מאנפילד, מאי 2024
בתוך עולם שבו הדמויות מעוררות ההשראה קצת נעלמות, המאמן הגרמני הפך לדמות מעוררת השראה – בכל מקום שבו עבד, ממיינץ ועד ליברפול, שם הוא תמיד ייזכר בתור אחד מגדולי המאמנים בהיסטוריה – זה שלקח אותם מתקופת שפל, לזכיות בליגת האלופות ואפילו לשבירת הטאבו, ולאליפות פרמייר ליג אחרי 30 שנה ארוכות. ובמאי האחרון, הוא נפרד באירוע המוני – קצת אחרי המשחק האחרון של ליברפול באותה העונה, אף אחד באנפילד לא עזב את מקומו.
בטקס ארוך, עלו השחקנים שליוו אותו, הצוות – ואז גם קלופ עצמו, בנאום של שמונה דקות ארוכות שבהן נפרד. ובניגוד לאינסטינקט, זה לא היה נאום נוסטלגי. "זה לא מרגיש כמו סוף, אלא כמו התחלה", הוא אמר לקהל הנרגש. "ראיתי קבוצה מלאה בכישרון, רוח נעורים, יצירתיות, תשוקה ורעב. זה החלק שצריך התפתחות, זה מה שאתם צריכים". ואחר כך, ברגע מדהים של ג`נטלמניות – הוא שר את שיר השחקן של המאמן הבא, ארנה סלוט. זה שייכנס לנעליו הענקיות עוד מעט – קיבל תמיכה מטורפת ברגע הפרידה של קלופ. עוד הוכחה כמה הוא איש מיוחד, וכמה הנאום הזה לא יישכח אצל אוהדי ליברפול – וגם אצל סתם אנשים שאוהבים ספורט.
למוחמד עלי היו הרבה רגעים גדולים בחייו הארוכים. כשזכה באליפות העולם, כשהעיף יריבים לרצפה – כשאיבד את הכל, למען תפיסת עולמו בעקבות הסירוב להתגייס למלחמת וייטנאם. אבל בסוף, כנראה שאין לו נאום איקוני יותר מאשר הנאום שנשא אחרי שניצח את סוני ליסטון, אז עוד כמתאגרף אלמוני. ואז הוא פשוט הקריא טקסט של שירה. חרוז אחרי חרוז, במה שהיום נתפס כשחצנות – ואז היה רגע שסימן גדולה.
"אתמול התאבקתי עם תנין / הפלתי לוייתן / אזקתי את הברק וזרקתי את הרעם לכלא / רצחתי אבן, פצעתי סלע, אשפזתי לבנה / אני כל כך מרושע, שאני גורם לרפואה להיות חולה. אני כל כך מהיר, שיום אחד כיביתי את האור בחדר השינה, והייתי במיטה לפני שהחדר הפך לחשוך". עוד ניגע בשחצנות, וכמה היא לפעמים מוצדקת – אבל עם כל הכבוד לזלאטן איברהימוביץ` (ויש), הוא היה הראשון שהצליח לנסח אותה בצורה כל כך משעשעת – וכנראה שגם נכונה.
אלכס פרגוסון: כדורגל, בלאדי הל, מאי 1999
יש רגעים ורגשות שצריכים מילים ארוכות, ויש דברים שאפשר לבטא בסך הכל בשלוש מילים. "פוטבול, בלאדי הל". הרגע הוא שנייה אחרי גמר ליגת האלופות בברצלונה, שהסתיים בצורה הדרמטית ביותר: מנצ`סטר יונייטד של אלכס פרגוסון (לימים סר) היתה בפיגור כל המשחק מול באיירן מינכן העיקשת של אוטמר היצפלד.
ואז, בשלוש הדקות האחרונות, היא כבשה פעמיים והצליחה לנצח. פרגוסון הגיע לראיון שלקח בסך הכל שלושים שניות, כי מיהר לחגוג עם שחקניו ולהניף איתם את הגביע. אבל בדרך, הוא השאיר משפט אחד שיהיה מזוהה איתו – ואולי גם עם הכדורגל שנים ארוכות. כזה שמבטא את המקריות של הכדורגל, את איך שהוא – לפעמים – יכול לגרום לדברים שאיש לא מאמין שיקרו, לקרות.
מייקל ג`ורדן: נאום הקבלה להיכל התהילה, ספטמבר 2009
הדבר הכי מצחיק הוא שזה לקח להם 11 שנה – עד שהיכל התהילה של הכדורסל הסכים לקבל לתוכו את *מייקל ג`ורדן*. קחו לזה שנייה ותחשבו. בכל מקרה, ב-2009 ההיכל ע"ש ג`יימס נייסמית` – ממציא הענף – החליט לעשות את הדבר הנכון, ולהפוך את ג`ורדן לחבר בו. ובדרך כלל, נאומים כאלה מלאים באסירות תודה, בצניעות, ברצון להודות לכל העולם – לאלוהים, למאמנים, למשפחה שהביאוני עד הלום. לא אצל ג`ורדן.
כי הנאום הזה היה הכל חוץ מאסיר תודה. הוא גם גרם לג`ורדן לחטוף לא מעט ביקורת. כי בנאום הזה הוא לא רק הודה – אלא בעיקר סגר חשבונות, כולל עם המאמן שלא נתן לו הזדמנות בקולג`. מייקל ג`ורדן – הספורטאי הכי גדול בהיסטוריה, האיש הכי מפורסם בעולם, מיליארדר שעד היום עושה כסף בכמויות – סוגר חשבון עם מאמן מכללות. וגם בהמשך, הוא לא חשש להיכנס לקטנות עם מאמנים יריבים, שחקנים שניצח – כי כזה היה ג`ורדן. גאון ונדיב ואכזר. ובתכל`ס? זה כנראה גם היה נכון. כי הוא מייקל ג`ורדן, ואנחנו לא.
"בית שאן סרט מלחמה" הוא הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר שנעשה בישראל. זו לא דעה, זאת עובדה – ועכשיו נמשיך הלאה. במוקד הסרט, שיצרו דורון צברי ורינו צרור, עמדה דמותו של המאמן – אלישע לוי, עד אז דמות אלמונית ולימים מאמן שיזכה באליפויות ואפילו ישחק בצ`מפיונס ליג. אבל ברגע הזה, הוא מאמן את הפועל בית שאן, במשחק ההישרדות שלה. בית שאן בפיגור 2:0 במחצית מול מכבי חיפה הגדולה בקריית אליעזר. זה נראה אבוד לכל בר דעת – ולוי מדבר לשחקניו.
"בהתחלה אמרתי לכם שאנחנו צריכים אחד, עכשיו אנחנו צריכים שניים. וזה אפשרי, בעיקר בגלל הצורה בה הם משחקים (מכבי חיפה, כן?). אבל זה לא אפשרי בצורה שכמה שחקנים מאיתנו משחקים. אני מדבר עליך ואני מדבר עליך – לא יכול להיות שהכדור מגיע אליכם, וזה כמו שכונה. יש עליכם אחריות גדולה מאוד. כן טוב, לא טוב, זה לא משנה – זה לא שכונה פה. 20 אלף צופים פה רואים", הוא גער בהם. בית שאן יצאה מחדר ההלבשה, ניצחה 2:3 ונשארה בליגה. דיברנו בהתחלה על נאומי מוטיבציה וכמה הם קלישאה – אבל גם קלישאות בסוף מתבררות כהכי נכונות בעולם.
שאקיל אוניל: נאום ההספד לקובי בריאנט המנוח, פברואר 2020
לפחות עבור דורות מסוימים, לא היה צמד יותר גדול בספורט מאשר "שאק וקובי". השילוב בין הכדורסלן הרזה והנמרץ לבין הר האדם, הפך את לוס אנג`לס לייקרס שלהם לאחת השושלות הגדולות בספורט. לימים הם גם הסתכסכו ברעש גדול, והפכו לשונאים – רק כדי לחזור שוב ולהיות חברים, רגע לפני שברייאנט הלך לעולמו בהתרסקות המסוק, ב-26 בינואר.
ואז, "שאק" – שעבר איתו יחסים מורכבים – היה זה שנשא דברים לזכרו. ושם היה גם הסיפור כולו – האהבה, השנאה, הכל התגמד באותו הרגע. "אתה ה-MVP של גן העדן", הוא אמר לחברו הטוב באירוע הענק שהתקיים לזכרו בסטייפלס סנטר, האולם שהיה להם לבית. עוד הוכחה לכמה שאק היה אדם גדול, ולא רק פיזית.
קלינגר תמיד היה אחד מהאנשים הכי מעניינים שהיו בכדורגל הישראלי – כזה שבדרך כלל מלא באנשים שנזהרים, שמקפידים להיצמד לקלישאות ולדף מסרים, הוא תמיד דיבר חופשי. גם ברגע הזה, אחרי עוד דרבי סוער – שבו אימן דווקא את הפועל ת"א, אחרי ששנים היה מזוהה עם מכבי.
פלאשבק קצר: קלינגר היה שנים אחד הכוכבים של מכבי תל אביב הגדולה, ואחת הדמויות שהיו מזוהות עם מכבי ההיא – הווינרית, זו שלא פחדה לשרוט ולבעוט בדרך לניצחון. אבל לימים הוא הפך למאמן, ולכזה שהסתכסך עם הקהל הצהוב (גם על רקע הדחת הקפטן האהוב שלהם, אבי נמני). במאי של אותה השנה, אוהדי מכבי קיללו את קלינגר והוא הגיב להם בתנועה מגונה.
אחרי אותו דרבי, שהסתיים ב-1:1, הוא גם סגר חשבון. "חמישה חודשים שאני סוחב את הח*א הזה איתי", הוא אמר בגילוי לב, שנייה אחרי שהראיון שלאחר המשחק נגמר. "אנחנו חיים במדינה מקולקלת, הרוסה, חסרת תרבות וזה ניכר היום. אני מצטער על כל פס, על כל גול, על כל שבירת אף וקריעת שריר שעשיתי עבור הקהל הזה". קלינגר נטש, והשאיר עוד רגע בלתי נשכח בתוך היריבות בין שני המועדונים של תל אביב.
ג`ים ולבאנו – נאום הזכייה ב"אספי", מרץ 1993
האיש האחרון שאני אזכיר ברשימה לא היה מאמן מעוטר, וגם לא דמות זכורה יותר מדי בספורט העולמי. אבל הוא הוליד רגע שגדול אפילו ממנו. ולבאנו היה מאמן כדורסל מכללות, שגדול הישגיו היה לקחת את הקבוצה שאימן – צפון קרוליינה סטייט, לזכייה באליפות ה-NCAA ב-1983, אחרי תשעה משחקים שבהם היו אנדרדוג מוחלט – והצליחו לנצח, שלב אחרי שלב.
אבל הנאום הזה היה אחר. הוא קרה עשר שנים אחרי ההישג, וכשוולבאנו היה בעיצומו של מאבק אחר. המאבק על החיים. לפני הזכייה, הוא הודיע על הקמת קרן על שמו שתחקור את מחלת הסרטן – שכבר החל להתפשט בעורקיו. ולבאנו קיבל פרס על מפעל חיים מטעם "ESPN", ונשא נאום סופר מרגש – שהפך גם לזכור במיוחד. נאום שעסק בספורט, אבל גם היה לחלוטין לא קשור.
"בעיני, יש שלושה דברים שכולנו צריכים לעשות כל יום. אנחנו צריכים לעשות את זה כל יום בחיינו. מספר אחד הוא צחוק. אתה צריך לצחוק כל יום. מספר שתיים זה לחשוב. כדאי להקדיש זמן למחשבה. ומספר שלוש הוא, שרגשותיך צריכים לרגש עד דמעות, יכול להיות אושר או שמחה. אבל תחשוב על זה. אם אתה צוחק, אתה חושב, ובוכה, זה יום שלם. זה יום מטורף. אם תעשה את זה שבעה ימים בשבוע, יהיה לך משהו מיוחד", הוא אמר על הבמה כשדמעות בעיניו. כמעט חודשיים לאחר מכן, ב-28 באפריל, 1993, הוא הלך לעולמו. ואיתו גם המצווה הזאת, שנכונה גם 31 שנים אחרי.
