חם, מצחיק, גועש, סקרן, אופטימי ותמיד נרדם על הספה: שבוע אחרי מותו של המוזיקאי דן תורן בגיל 63, רן שריג אומר שלום אחרון לגיסו-לשעבר, וחברו הטוב לנצח: "הדוד הכי טוב שיכולתי לבקש לילדות שלי, שנותרו עכשיו עם בור ענק בלב"
כשהבת שלי נגה שלחה לי הודעה ב-1 במאי – "אבא, דודן בבית חולים אולי אתה יכול לעזור" – לא הבנתי כלום. הייתי בכלל ביוון וחשבתי שבטח דודן – שזה הכינוי המשפחתי לדוד דן – מרגיש קצת לא טוב ויגלו לו מקסימום אולקוס. קצת יותר מחודש עבר בסך הכול מאז ההודעה ההיא, שנראתה בזמנו כה סתמית ולא מדאיגה, ואנחנו עוד מעט סופרים שבוע מאז ההלוויה. אני חושב עכשיו על חודש הסופרנובה הזה של דן, ואולי כדי לנחם את עצמי אני כותב שככה הוא רצה. שככה בכלל הוא נוצר. שמה שקרה באיכילוב היה בכלל סופרנובה, כוכב שהמסה שלו כל כך כבדה עד שהוא מתפוצץ מבפנים. ככה זה, לפעמים כוכבים גדולים מתפוצצים בחודש אחד. ולכן דן הגיע לבתי חולים כשכבר בעצם לא היה להם מה לעשות עבורו. דודן מת כמו שהוא חי. הוא מת רוק'נרול. חופשי עד הרגע האחרון. לא היה שניה אחת, לא חולה סרטן ולא מתמודד סרטן. הוא לא העביר את ימיו בין טיפולי כימו, לא גייס את האופטימיות כדי לנצח בקרב הארוך את המחלה הארורה. שום מסע לא היה פה. סופרנובה. זה כן. חתיכת מופע מטאורים מפואר דן נתן במאי העצוב הזה. כמה ימים לפני הוא עוד היה על במה. יפה עד לרגע האחרון. פתאום ובבת אחת. כמו הכוכב שהיה.
היה איזה רגע בבית החולים שדן התעורר פתאום, אולי שבועיים לפני שנפטר, ואז אמר בסרקסטיות לנעמה אחותו ולתמר בת הזוג שלו שהוא מבקש ש"תכתבו על המצבה שלי: הוא היה עצבני אבל עכשיו כבר לא". אני נזכר ברגע הזה הרבה מאז, נזכר ומתגעגע, כי זה רגע דן מזוקק. דן הכן. המצחיק. החכם. החם. העצבן. המתקרר בשנייה. דן החמוד. כבר אמרתי מצחיק? ילד מנומש מהנשמה. ילד שהשמש זרחה לו דרך האף הסולד לגומת החן שלא נעלמה מפניו עד הרגע האחרון. דודן הסקרן. האופטימי. שתמיד זז עד שנרדם על הספה. תמיד הולך לאן שהוא עם הגיטרה השמאלית שלו. וכן, הוא גם היה עצבן. ומודע לזה. גועש. גייזר של רגשות ורעיונות. מתפרץ וישר מתנצל. מזל מאזניים קלאסי. מחפש יופי, הרמוניה, צדק ואיזון. אמן משורש הנשמה. כמו אביר עם גיטרה שמשחק במילים ("דוד רן, אתה ואני הילדים בשכונה שאין להם כסף, אנחנו לא הילד המאנייק עם הכדור", היה אומר לי, "אז אנחנו משחקים עם מה שיש, מילים"). והוא צדק. הוא היה הומור. ורגש. ומוזיקה. ואני מתגעגע. מתקשה לעכל את החודש הזה. כאילו נפער בלוח השנה של המשפחה שלי חור שחור. היעדר גדול מדי.
31 שנים שאנחנו מכירים. מאז שהתאהבתי בנעמה, אחותו הקטנה והמוכשרת. הייתי בן 21 ושניהם היו כל כך יותר גדולים ותל אביביים ומגניבים ממני. אני באתי מגבעתיים. אבא שלי עבד ב-IBM ושלהם שיחק את קרום המקורי של חנוך לוין. אצולה תל אביבית. אני גור כותבים חסר ביטחון וזהות שמפרסם ביקורות מוזיקה במקומונים, והוא היה פאקינג דן תורן. בן 33, אבל כבר עם קריירה של שני עשורים.
זה לא התחיל טוב. בפעם הראשונה שהוא נכנס לבית של נעמה ונפגשנו, ישב בסלון שלנו בדיוק אהד פישוף ושמענו דיסק אלקטרוני. שנה או שנתיים לפני הרגע הזה, פישוף כתב על דן את אחד הטקסטים הכי מעליבים שנכתבו בתקופה שבה רוק וביקורת רוק היו שווים משהו. באמת טקסט מונומנטלי באכזריות הניינטיז המלאה בעצמה, עם מילים כמו "לרקוד לדן תורן ודנה ברגר על הראש". אז זה היה המפגש הראשון שלנו. דן ראה את החבר החדש של אחותו יחד עם הבן אדם שכתב עליו הכי רעיל ואישי שכתבו עליו אי פעם. ואז הוא חייך, שלף את הגומה ההיא שלא קל לעמוד מולה, ולמרבה האכזבה של שנינו, כמה שרצינו לתעב אותו, לא הצלחנו. הבן אדם שתה קפה שחור, שמר על סטייל ולא הזכיר את זה שניה. בישל אותנו טוב במיץ האשמה. ואז הלך. ככה הכרנו.
עד אחותי
לא תמיד היה לנו קל, בעיקר באשמתי. הפרידה מאחותו הכאיבה לו, הוא תמיד גונן עליה. "עד אחותי", הוא היה אומר לי. אולי כי שניהם היו כמו שני ניצולים יחידים על הרפסודה הטרופה של גירושי הוריהם. אבל נעמה ואני חזרנו, והוא הכיר את ליאת, ואז פתאום נולדו לנו לכולנו ילדים ביחד. איתי שלו, קטן מעלמה שלנו בחמישה חודשים. יעל (יויו) הקטנה שלו, גדולה מנגי שלי בחמישה חודשים ועד היום, אפילו שהן בנות עשרים, לא חושב שאפשר לראות את האחת בלי שהשנייה תמיד שם. ילדים הם הגשרים הטובים ביותר בין מבוגרים מקולקלים, כמה אתה יכול לא לחבב מישהו שהרגע חתך ירקות לבת שלך בצורה של פרצוף בדיוק כמו שהיא אוהבת? וכך יצא שהילדות המיסו את כל הקרח בינינו בנשיקת הפיות שלהן. את שעות האבהות הארוכות העברנו יחד. הילדות קבעו. הילדים מחליטים תמיד. ואם יש דבר אחד שחשוב לי לומר על דן, שבשבילו ראוי כל הטקסט הזה, זה רק כדי לומר שהוא היה האבא הכי טוב שפגשתי.
מכירים אותו כשחקן, ככותב מילים מחונן ומלחין וזמר, אבל בהרבה מובנים דווקא תפקיד חייו היה אבא דן. הייתה לו יכולת מופלאה לקחת את הילדים שלו כמו קנגרו אתו בכיס ולשלב אותם בחייו. בהופעות, בדרכים, אצל חברים. דן לקח אותם ושם אותם ברקע בזמן שכתב, הם ישבו על הרצפה כשהוא לימד, זחלו על השטיח כשהוא ניגן, ואז כמו כל הורה נורמלי לקח לחוגים. הכין להם צהריים. השכיב. טיפל. טייל. נהג. החזיר. ברוך ובהתמדה. כמו מים הייתה ההורות שלו. בכל מקום. בהורות שלו דן היה השראה. כאילו התכונן לתפקיד האבא כל חייו, מילדותו ששבורה במקום הזה. מהרגע שנולד הבכור שלו איתי, כאילו דן הבין ממקום עמוק, שהורות היא לא חינוך אלא דוגמא אישית. מפעל חייו, איתי ויויו, גדלו כמו פרחי רוקנ'רול לצידו. בבית ובדרכים, ושניהם, באלפי השעות שלהם יחד הותכו בו הולחמו בו. עם השנים אי אפשר שלא להתפעל איך הם הפכו ליצירת-העל שלו. מנומשים מבפנים, עם השמש זורחת בבטן. איך שניהם ספגו ממנו את ההומור והסקרנות, את היצירתיות והמקוריות, ואת העקשנות גם. שאצל דן הייתה להתמדה. נאמנות והתמדה. בכל מה שעשה. בכל הקשרים והשירים שיצר בעולם.
שירים וחברים דן ידע לעשות יותר טוב מכל מי שהכרתי. אבל הילדים, איתי ויעל לפני הכול. אולי בגלל הילדות ההיא שלו, הוא עשה איזו החלטה פנימית שהוא לעולם לא יעזוב אותם. ולכן כל מה שקרה החודש כל כך לא פייר. דן דגר עליהם, ריחף מעל איתי ויעל, כמו יודע שבדרך להיות הורה טוב, צריכים קודם כל להיות. ולהיות נוכח עם הילד שלך, באמת להיות שם, זה מספיק קשה. ודן היה שם. כל הזמן. עד הרגע האחרון גידל אותם. מנגן, שר, מפיק, מלמד, רץ להופיע לפני 15 איש, מדבב, מקליט איקאה ברכב (אפילו בבית חולים עוד הספיק) מג'נגל פרנסות כדי לשרוד חופשי ועצמאי ולא שייך לאף אחד. כמו שתמיד רצה, כמו האמן האמיתי שהיה.
ואז לפעמים, בטח אחרי שהתגרש בעצמו, הבדידות ההורית הגברית הזאת הפגישה בינינו שוב. המשפחה שהילדים שלנו הפכו אותנו, הייתה גורמת לו לעמוד בדלת שלי בשבע בבוקר בשבת (יש מצב שעד לפני כמה שעות עוד הופיע בברבי), עומד שם עם איתי ויויו התינוקת, וכשאיתי גדל רק עם יויו, ואומר: "מה עושים היום דוד רן?". לפעמים היינו מחפשים אטרקציות נוראיות של שבת בבוקר כמו פארק הקופים וימית 2000, ולפעמים חותכים לעצמנו סלאק הורי ונשארים בבית, ואז הוא היה אומר בקול הנזיר הביישני הזה של סנופקין: "דוד רן? אולי הן ישחקו ובינתיים אנחנו נכין צהריים? אולי יש לך במקרה כביסה לעשות?". עם השנים זה הפסיק להיות מוזר והבנתי את זה. לימים הוא גם יכתוב על זה את אחד הטקסטים הכי יפים בספר הזיכרונות האוטוביוגרפי שלו. על כמה שהוא זקוק לזה, לשמוע את הילדות משחקות, את מכונת הכביסה רועדת, ושנוצרת ביחד איזו המיה כזאת של בית נורמלי, של משפחה. אולי כי זה חור שחסר לו בבטן מהילדות, וקצת כמו גיבורת המטבח של בננה יושימוטו, ספר שהוא אהב, רק ככה דן היה נרגע. היה נשכב על הספה, וכשהאורז היה עושה את השקט של אורז על האש, עם האדים, והצחוק של הבנות בחדר מאחורה הלך והתעמעם עם שאון המייבש שמטרטר, משהו בזה תמיד היה מרגיע אותו. והנשימה שלו הייתה הופכת עמוקה, והאדם שלא עצר לרגע, האיש שתמיד עבד, היה נרדם באמצע הסלון, נרגע סופסוף. ושוב הילדות היו צוחקות שדודן נוחר על הספה.
כן, ילדים הם הגשר הכי טוב שהכרתי בין מבוגרים שהילדות שלהם קלקלה אותם. בכל פעם שנגה חזרה מעוד שבת אצל דודן, שבה הם צילמו ביחד סרטונים ברמה של HBO, או חיברו שיר שנשמע כמו להיט מטורף של שתי ילדות בנות 10 ודוד חמוד, או סתם נסעו לפרדס חנה לדני אמיר חבר שלו ו"היה ממש כיף אבא" – אז כשאתה רואה מישהו אוהב את הילד שלך כמעט כמוך, ובעיקר שהוא מבוגר משמעותי בשבילו שנותן לו משהו שרק הוא יכול לתת לילד שלך, אתה אוטומטית אוהב אותו יותר. ואבא דן גרם לי לא מעט פעמים לשלוח לו הודעה (אני מקליד) במוצ"ש עם מילה אחת, "תודה", כשהילדות היו חוזרות בערב. דן היה אבא השראה והדוד הכי טוב, המבוגר המשמעותי הכי משמעותי שיכולתי לבקש לילדות שלי, שנותרו עכשיו עם בור ענק בלב, ועם דאגה לאמא שלהן, שלא זוכרת רגע אחד בחיים בלי להיות אחות של דן. ההיעדר גדול מדי.
איזה גאון מארק טווין
בשישי כשנגמרה ההלוויה, החזרנו את נעמה והילדות והגענו הביתה, דנה יצאה מהאוטו ועלתה ונשארתי עוד רגע עם עצמי בחניון החשוך לבד. בידיים רועדות האזנתי להודעות הקוליות האחרונות בווטסאפ מדודן. לקראת סוף השליש הראשון של מאי כבר לא היה לו כוח להקליד אז הוא הקליט. אבל האמת שדן פשוט היה מכור להודעות קוליות. היה מנחית עליך תמיד כמה ברצף, מקליט אחת ואז נזכר בעוד משהו ומקליט עוד תוספת, אבל אז המוח שלו עף אסוציאטיבית וישר מקליט לך עוד אחת. ובום עוד אחת. הודעות קוליות (בטח מעל 20 שניות) הן אקט סדיסטי, סוג של טרור חברתי מודע ובלתי-נסלח (בטח בקשרים רומנטיים), אבל גם בזה דן הצליח לשבור את הכללים בחינניות. "הוא בטח בדרך", היית אומר. הוא תמיד היה בדרכים. אבל בימים ההם במאי, הוא כבר היה במיטה. בקול חלש מכאב אבל עדיין עירני ושובב כמו ילד, הוא הקליט ונח, והקליט עוד כמה שוב. היו שם כמה הודעות שדיברו על המצב שלו ועל משהו שביקש עם איזה רופא, אבל מהר מאוד נגמרו כל הפרוצדורות ובסופו של דבר, בהודעות האחרונות שדן הקליט הוא דיבר על מארק טוויין.
ההודעות האחרונות שלו הן כולן קילוח שמח ומאושר של אדם שנהנה מיצירה כמו ילד. הוא דיבר על הספר המוקלט של האקלברי פין שמעיף לו כרגע את המוח. כן, בעודו שוכב בבית וגוסס, כלל לא יודע שלמחרת יגיע לאיכילוב שוב, הפעם כבר לטיפול נמרץ, ובכן גם בעודו מתקשה לדבר מכאב הייתה לדן אהבה חדשה. התאהבות שהעיפה לו את המוח. שהצחיקה אותו. שגרמה לו להיקסמות כמו שכל כך אהב. כמו הפיטר פן עם האף הסולד והגומה שהוא היה עד לרגע האחרון. כמו ילד שרואה את הקוסם מארץ עוץ בפעם הראשונה.
אולי יותר מכל, היקסמות הילד הזאת היא מה שיישאר לכולנו בנשמה מדודן. למטה, בסוף השרשור האחרון, ההודעה הקולית האחרונה: דן מצטט את הפתיחה של האקלברי פין עם האזהרה של טוויין ממבקרים ונודניקים אחרים, כל אלו שמנסים לפרש אמנות במקום פשוט להתפעל ממנה. במקום פשוט להיות בה. בסוף, שום מילה של דן על ביופסיה או בתי חולים. "איזה גאון מארק טוויין דוד רן, אני עף פה". בסוף, זאת ההודעה האחרונה.
איזה גאון אתה דודן, אני עף פה. בוכה אבל עף. כי כמה סמלי ויפה שזאת היצירה האחרונה שהתאהבת בה. כל מי שפגש אותך היה תום סוייר, יתום שמחפש את השבט שלו, ואתה? אתה היית האקלברי פין המקורי, ילד החופש והמרחבים מרחוב גורדון בתל אביב, השראה שכולם רוצים לאמץ, ללכת אחריה, לצאת אתה להרפתקאות, ולכן אתה בטח שט עכשיו על רפסודה ענקית במיסיסיפי של אלוהים, עם מפוחית בפה וגיטרה ביד, מנגן בלוז עברי על מריבות בין אמא לאבא. רק תעשה טובה דודן, קח עוד רגע מון ריבר לבד מול הירח המלא במורד הנהר הגדול, ותסתכל על מה שהשארת מאחור בגאווה. אתה יכול לשלוף את גומת החן שלך עכשיו, זאת שיש גם לאיתי וליעל, ולחייך.
