גם ב-2024, כמו ב-2016, המינוי ה"מקצועי" הראשון של נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ הוא השגרירה לאו"ם, מיד אחרי שמינה ראש סגל – אז היה זה ריינס פריבאס, יו"ר המפלגה הרפובליקנית, ויועץ אסטרטגי – סטיב באנון, מהאבות האידיאולוגיים של תנועת Make America Great Again. אז הייתה זו מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי, עד אותה נקודה דמות די אנונימית עבור רוב הישראלים ולמען האמת גם עבור לא מעט אמריקאים. הפעם הבחירה של טראמפ היא חברת הקונגרס אליס סטפניק מהמחוז ה-21 של ניו יורק – מוכרת הרבה יותר מהיילי.
סטפניק פרצה לתודעה בארה"ב, בעולם ובפרט בישראל בעקבות השימוע בוועדת החינוך של בית הנבחרים שערכה לנשיאות אוניבסריטאות הארוורד, MIT ופנסילבניה (UPenn), שבו צלבה אותן על התגובה האנמית של המוסדות היוקרתיים שהן מנהיגות לאירועי אנטישמיות בקמפוסים. הרגע הזכור ביותר היה שאלתה "האם קריאות להשמדת יהודים מפרות את קוד ההתנהגות של האוניברסיטה?"
בפגישה במשרדה לפני חצי שנה, היועצת לביטחון לאומי של סטפניק סיפרה לי אנקדוטה "מאחורי הקלעים". לדבריה, הייתה זו שאלה רטורית: סטפניק ציפתה, כמו כל אדם שפוי, ל"כן" מהדהד. התגובה המתפתלת של נשיאות האוניברסיטאות, "זה תלוי בקונטקסט", והסירוב לענות "כן" או "לא" חד-משמעי הוציאה את סטפניק מכליה והפכה לוויראלית עם יותר ממיליארד צפיות.
אבל הקריירה של סטפניק, המכהנת גם בתפקיד יו"ר הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים, כלומר מספר ארבע בהנהגה אחרי יו"ר הבית, מנהיג הרוב ומצליף הרוב, לא החלה רק בשימוע הזה. שנים היא הכינה את עצמה לתפקיד הדיפלומטית הבכירה של ארה"ב.
אליס מרי סטפניק, ילידת 1984, נולדה וגדלה באולבני, בירת מדינת ניו יורק, להורים ממוצא צ'כי ואיטלקי. היא למדה בבית ספר לבנות בלבד וחונכה כקתולית. כבר בגיל 14, בראיון למקומון 'טיימס יוניון' אמרה כי היא מזדהה כרפובליקנית ואף התנדבה בקמפיין של הסנאטור הרפובליקני אלפונסו דה-אמאטו נגד צ'אק שומר, לימים מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט.
בפחות משני עשורים סטפניק עברה בכל התחנות האפשריות בדרך לפוליטיקה השמרנית – היא השלימה תואר ראשון מאוניברסיטת הארוורד, עבדה בממשל בוש במועצה למדיניות פנים ולאחר מכן בשני מכוני מחקר ימניים, היוזמה למדיניות חוץ (FPI) והקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), שניהם התפרסמו בעיקר בזכות תמיכה בפעולה התקפית נגד איראן. ב-2012 עבדה בקמפיין לנשיאות של מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני ואף הכינה את חבר הקונגרס דאז פול ריאן, לימים יו"ר בית הנבחרים, לעימות הסגנים נגד ג'ו ביידן. הריצה שלה לתפקיד נבחר הייתה עניין של זמן.
ב-2013 הודיעה סטפניק שתתמודד לתפקיד חברת הקונגרס מהמחוז ה-21, מושב שהיסטורית הוחזק בידי הרפובליקנים, אך באותה תקופה היה בידי הדמוקרט ביל אוונס. ב-2014 סטפניק ניצחה והפכה בגיל 30 לאישה הצעירה ביותר שנבחרה לקונגרס אי פעם. השיא נשבר ב-2018, אז אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, גם היא מניו יורק, נבחרה בגיל 29.
האנשים שעבדה איתם והמקומות ששירתה בהם מעידים על גישה נצית והתקפית שלא בהכרח מתכנסת עם דעותיו של הנשיא הנבחר טראמפ, לרבות במדיניות חוץ. ואכן, בשנותיה הראשונות בפוליטיקה סטפניק הייתה סמן ממלכתי יחסית במפלגה. אך ככל שעבר הזמן היא התקרבה אליו בעמדותיה וברטוריקה שלה. היא התנגדה לחקירות הקשורות בהתערבות הרוסית בבחירות והתייחסה אליהן בזלזול. בהמשך התנגדה גם לחקירות בנוגע לאירועי 6 בינואר וראתה בהן רדיפה פוליטית.
עם זאת, ולמרות השבירה "ימינה", סטפניק הקפידה כמחוקקת על הושטת יד לדמוקרטים, כולל בנושאים שנויים במחלוקת עבור המפלגה הרפובליקנית: היא הצביעה בעד "חוק הכבוד לנישואים" שעיגן את זכותם של להט"ב להינשא. היא הצביעה נגד קיצוצי המס של טראמפ, שנחשבים להישג הדגל של כהונתו בתחום הכלכלי. היא אפילו התנגדה ל"צו איסור הכניסה למוסלמים" שהציע טראמפ בתחילת כהונתו. סטפניק חברה גם בשתי שדולות של רפובליקנים מתונים, 'שותפות הרחוב הראשי הרפובליקנית' (Republican Main Street Partnership) ו'קבוצת פתרונות האקלים' (Climate Solutions Caucus).
אבל הנקודה המעניינת ביותר לגבי האופן שבו שברה סטפניק מטראמפ, ובאופן שעשוי להעיד על גישתה לארגונים בינלאומיים, היא ההתנגדות שלה לפרישה מהסכמי פריז שטראמפ הכריז עליה ב-2017. סטפניק אומנם תומכת ב"שימור עצמאות אנרגטית" לארה"ב (לרוב קוד ל"אני בעד קידוחי נפט"), אך היא טענה שהחלטת טראמפ בנושא שגויה מכיוון שהיא פוגעת ביכולת להתמודד עם אתגרים הנגרמים משינויי אקלים.
מדוע זה חשוב? מכיוון שהדבר עשוי ללמד על תפיסתה בנוגע לארגונים ולהסכמים בינלאומיים ככלי שיכול לקדם את הערכים ואת האינטרסים של ארה"ב. זו גישה שמרנית קלאסית, שמזכירה מעט את גישתה של קודמתה בתפקיד ניקי היילי. סטפניק ככל הנראה לא תימנע מעימותים עם מוסדות האו"ם ועם מדינות אחרות, אבל היא אינה כופרת בעצם הצורך לפעול במסגרתם וככל הנראה תנסה לרתום אותם לצרכים המדיניים שיכתיב לה הנשיא.
בישראל מרוצים מהבחירה בסטפניק לתפקיד הבכיר, ולא בלי צדק – יש ציפייה שהיא "תשכפל" את העמידה התקיפה שלה מול נשיאות האוניברסיטאות לעמידה תקיפה לא פחות מול מוסדות ואישים שמאתגרים את ישראל, החל ממועצת הביטחון והעצרת הכללית ועד מזכ"ל האו"ם והשליחים המיוחדים לנושא הפלסטיני. כחברת קונגרס היא ביקרה בחריפות את הפרות זכויות האדם בסין וברוסיה, את התקפות הסייבר של "ציר הרשע" נגד ארה"ב, וקראה להשיב "לחץ מקסימלי" על איראן.
בחשבון הטוויטר שלה היא מציינת כל יום שעובר כמה זמן נמצאים החטופים בעזה וקוראת להשבתם. את העובדה שפלירטטה בעבר עם תיאוריית ההחלפה, שלפיה האליטות הגלובליסטיות ששולטות במפלגה הדמוקרטית (קוד ידוע ליהודים) פועלות להציף את אמריקה במהגרים כדי להבטיח ניצחון בבחירות, היא מצניעה כבר זמן רב.
אבל השגרירה באו"ם היא תפקיד דיפלומטי בעיקרו, ולא מדינאי. היא אינה בהכרח מעצבת מדיניות, אלא אמונה על הוצאתה לפועל. מובן שכשיש חוסרים ופערים במדיניות, השגרירה באו"ם משלימה אותה במעשיה, ודוגמה בולטת לכך היא בכהונתה של היילי כשגרירה, שהבהירה מעל כל במה כי כחלק מתמיכתה הבלתי מתפשרת בישראל היא גם תומכת בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בתור הפתרון היחיד שישמור את ישראל יהודית ודמוקרטית.
כשנשאלה אם עמדה זו משקפת את עמדת ממשל טראמפ ואת עמדת הנשיא, השיבה היילי בפשטות שהיא "לא יודעת מה עמדת הנשיא", אבל שזו עמדתה האישית. בכירים לשעבר בממשל אובמה אמרו לי בשיחות סגורות בכעס: "איך לעזאזל הדיפלומטית הכי בכירה של טראמפ לא יודעת מה העמדה שלו בנושא?"
השאלה המרכזית הבאה היא מי יהיה מועמדו של טראמפ לשר החוץ, ומה תהיה הדינמיקה בינו ובין סטפניק. היילי ורקס טילרסון, שהיה שר החוץ הראשון של טראמפ, לא הסתדרו בכלל, ובספרו The Room Where it Happens כותב ג'ון בולטון שטילרסון אף קרא לה "זונה". בבורסת השמות נמצאים ארבעה שמות בולטים כרגע: הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו; הסנאטור מטנסי ביל האגרטי, לשעבר השגריר ביפן; ראש המודיעין הלאומי לשעבר ריק גרנל, לשעבר השגריר בגרמניה; ויזם הביוטק ויווייק ראמאסוואמי, שהתמודד מול טראמפ בפריימריז אך פרש מוקדם והפך לתומך נלהב בו.
שני הראשונים מחזיקים ככלל בעמדות נציות בזירה הבינלאומית, ואילו שני האחרונים יותר קרובים לעמדות הבדלניות. הבחירה בסטפניק היא אינדיקציה לכיוון "נצי" יותר בממשל, אך במעגלים של טראמפ מתקיים קמפיין חזק מאוד להימנע מלבחור בנצים ביטחוניים (War Hawks) לתפקידים בכירים. אם הנשיא הנבחר יעדיף את גרנל או ראמאסוואמי לתפקיד שר החוץ, צפוי ממשל מרתק ומסוכסך לא פחות מממשל טראמפ הראשון.
