"העובדה שאני טובה בריצה היא מתנה מאלוקים": ביטי דויטש, אישה חרדית ואם לחמישה, היא רצת מרתון שזכתה ארבע פעמים באליפות ישראל. לקראת סרט תיעודי עליה שיוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים היא מדברת על תחושת השליחות, על ניפוץ הסטריאוטיפים ועל ההחלטה לא להתחרות בשבת: "בעיניי, השבת היא המנצחת"
"בהתחלה אמרתי 'לא'. אמרתי שאני לא רוצה. לא הייתה לי מטרה להיות בפרונט של סרט, אבל שכנעו אותי שזה מאוד חשוב, שדרך המסרים שלי אני יכולה להשפיע על בנות ונשים בכל העולם. הרגשתי שיש לי הזדמנות להשפיע, אז הסכמתי", אומרת רצת המרתון החרדית, ביטי דויטש, שסרט תיעודי אודותיה יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי (28 בדצמבר עד 2 בינואר, בניהולה האמנותי של דניאלה תורג'מן) בסינמטק ירושלים.
הסרט, "רוצי אמא", של הבמאים והיוצרים רבקה שור ואורן רוזנפלד, עוקב אחרי דויטש מסוף 2019 ועד תחילת 2024. הוא מביא את סיפורה הייחודי של המרתוניסטית, שכולל התמודדויות עם מכשולים, פציעות ואתגרים פסיכולוגיים.
התרפיה הכי טובה
דויטש, בת 35, הייתה אלופת ישראל במרתון ארבע שנים רצופות (2019־2022). היא עלתה לארץ מארצות הברית כשהייתה בת 20, וכיום גרה במושב נווה מיכאל, דרומית לבית שמש, נשואה למיכאל, שהיה רב בישיבה וכיום עובד כמתכנת. לבני הזוג חמישה ילדים בגילים 7־14. דויטש עובדת בארגון Aish המסייע לסטודנטים יהודים בארצות הברית להתמודד עם תופעות אנטישמיות.
"לשלב את כל העיסוקים יחד זה לא תמיד הכי פשוט", היא מודה. "חלק מהשנים עבדתי במשרה חלקית כדי להתמיד בריצה. לעשות גם וגם דורש המון פוקוס. אני מאוד מאורגנת מבחינת הלו"ז שלי. לא מבזבזת זמן", סיפרה.
ההצלחה של דויטש מנפצת כמה סטיגמות על הקהילה החרדית. "אני יודעת שפה בארץ חושבים על חרדים וחרדיות כעל קצת לא נורמליים, כאלה שלא יכולים לעשות ספורט, ושאישה חרדית לא יכולה לעשות כלום", היא אומרת. "אני האישה הראשונה מהקהילה כאן שהגיעה להישגים גדולים בספורט. זה שובר את הסטריאוטיפ שחרדים לא יכולים להצטיין בספורט, וגם את זה שאנחנו קצת לא קשורים לחברה".
גם העובדה שהיא אם לחמישה ואלופה בריצה לא מתקבלת בצורה טבעית. "אנשים מסתכלים על אמהות וחושבים שהן כבר לא יכולות להיות אתלטיות, שזה בלתי אפשרי להתחרות ברמה גבוהה עם חמישה ילדים, למשל", דויטש טוענת. "אני רואה הרבה התקדמות בנושא הזה של נשים שמתמידות בספורט ובמקביל מצליחות ללדת ולהיות אמהות. השילוב הזה נראה לאנשים בלתי אפשרי, ואני מוכיחה שהוא אפשרי. בנוסף, התחלתי לרוץ בלי רקע קודם בספורט. הריצה היא מתנה שנתנה לי כל כך הרבה כלים לחיים. היא גם מוכיחה שאף פעם לא מאוחר מדי לחלום בגדול".
איך באמת הגעת לריצת מרתון?
"הייתי בת 26, אחרי לידה רביעית, ופשוט רציתי לרדת במשקל. התחלתי לרוץ באופן ספונטני, אחרי שלא זזתי שש שנים. רציתי להתמיד, אז אמרתי לעצמי שאם אני אתמודד במרתון, זה יחייב אותי להתאמן. בהתחלה הייתי יוצאת לאימון ארבע פעמים בשבוע. היום אני רצה כל יום במשך שעה וחצי־שעתיים. התאמנתי כמעט חמש שנים עם המאמן עמית נאמן, יש לי המון תודה לומר לו. בשנתיים האחרונות הייתה לי תקופה קשה מאוד, גם כי הייתי פצועה וגם בגלל דברים נוספים, שתראו בסרט. עמית המליץ לי להחליף מאמן, וכיום אני מתאמנת אצל יגאל לב".
דויטש מודה שעד שלא החלה לרוץ, כלל לא הבינה כמה כוח הריצה נותנת מבחינה מנטלית. "ספורט הוא התרפיה הכי טובה", היא חורצת. "המשכתי לרוץ בכל תקופת המלחמה, זה מועיל לבריאות הנפש. עכשיו גם התחלתי להתאמן בליגה של 'אתלטי הנגב'. יש שם ילדים מבארי, מכל הקיבוצים בעוטף, ואני רואה עד כמה ספורט הוא חשוב".
במקביל, דויטש מדגישה את נושא האמונה: "אין דבר שקורה בעולם בלי סיבה. אנשים מסתכלים על הסיפור שלי כ'וואו', כמשהו מיוחד, אבל אני חושבת שכולנו משהו מיוחד. בכל אחד מאיתנו יש משהו מיוחד. הכוחות שאנחנו מגלים בתוכנו ואופן השימוש שלנו בהם, כדי להפיץ יותר אור בעולם, הם השליחות שלנו. מבחינתי, העובדה שאני טובה בריצה היא מתנה מאלוקים. אני עובדת קשה בשביל זה, אבל הכל מאלוקים כדי להיות נציגה של עם ישראל בעולם".
למרתוניסטית חרדית יש אתגרים שספורטאית חילונית לא נתקלת בהם. "קודם כל, נושא הבגדים", היא מסבירה. "אני תמיד לובשת בגדים צנועים, רצה עם כיסוי ראש, עם חצאית ושרוולים. ידוע שזה פוגע לי בזמנים, אבל אני לא מוותרת על כך".
גם על שמירת השבת דויטש אינה מתפשרת, כמובן, והדבר מנע ממנה השתתפות בכמה תחרויות בינלאומיות חשובות. "למשל, באולימפיאדת טוקיו 2020 הזיזו את היום של מרתון הנשים מראשון לשבת. בגלל זה החלטתי שאני לא טסה להתחרות שם", היא מספרת. "באליפות העולם באתלטיקה שהתקיימה בדוחא, בירת קטאר, ב־2019, מרתון הנשים נפל על ליל שבת, וגם לא טסתי. כך קרה גם באליפות העולם בבודפשט, הונגריה, ב־2023".
"למארגני תחרויות ספורט, הנושא המגדרי מאוד מהותי, אבל על נושא הדת הם מסתכלים כאילו זו הבחירה שלך, להשתתף או לא להשתתף. זו אכן הבחירה שלי, ואני מסתכלת בעיקר על מה שאני לוקחת עימי לעולם הבא. מבחינתי, שבת היא המצווה הכי חשובה. עבורי זה גם ניצחון, שאני מצליחה לשמור על השבת.
נכון שמצד אחד זה לפעמים מאכזב ומעצבן שאין שום דרך לאפשר לספורטאים שמקפידים על דתם להשתתף, אבל בסופו של דבר, בעיניי, השבת היא המנצחת. לא כולם מבינים כמה חשובה לי השבת, או מה הבעיה לרוץ בשבת. לא רציתי לרוץ, אבל אמרתי שאשאל את הרב, אולי בכל זאת יש אופציה. קיבלתי את התשובה שידעתי מראש, ואין לי חרטה על כך".
ההתייחסות של החברה החרדית
"תלוי על איזו קבוצה של חרדים מדברים. יש כאלה שיותר פתוחים, שתומכים בי ואומרים כמה זה דבר מדהים. בזמן האחרון גם רואים הרבה יותר נשים בחברה החרדית שרצות. באופן כללי, בקהילה החרדית קשה לעשות שינוי. תמיד יהיו אנשים שיגידו שמה שאת עושה הוא לא בסדר, במיוחד אם את עושה משהו על הקצה, או סוללת דרך חדשה. אבל זה גם מעיד על כך שאת עושה את הדבר הנכון ושחשוב להתמיד ולהמשיך. לי יש רב, שמההתחלה ועד הסוף תומך בי, וזה העיקר". על בעלה סיפרה: "גם הוא תמך בי מההתחלה ועד הסוף. בלעדיו לא הייתי עושה את זה".
זה לא רק זמנים
אחד הרגעים המרגשים בקריירה של דויטש היה ניצחונה הראשון באליפות ישראל שהתקיימה בטבריה ב־2019. "זה היה בעצם נס. לא ציפיתי לתוצאה שהשגתי, והייתי ממש בהיי", היא נזכרת.
חוויה משמעותית נוספת הייתה במרתון טוקיו ב־2023. "לא הרגשתי כל כך טוב, היה לי קשה", היא מודה. "הייתה שם קבוצת נוצרים יפנים, אוהבי ישראל, שהגיעו לעודד אותי. בסוף הם רקדו איתי ושרנו שירי ארץ ישראל. זה היה מאוד מרגש. פעמים רבות ספורטאי שם לעצמו קריטריונים של מספרים וזמנים, אבל אני הבנתי שזה לא רק זמנים, אלא הייצוג של ישראל".
דויטש רצה במרתונים ובחצאי מרתונים במקומות שונים בעולם, כאשר הסיפוק הכי גדול, היא מעידה, הוא לראות עד כמה רחוק היא יכולה להגיע: "אני אוהבת לדחוף את עצמי, סקרנית לגלות את הפוטנציאל שלי, וזה נותן לי כל הזמן מוטיבציה. אני גם מקבלת המון סיפוק מהידיעה שאני משפיעה על נערות ונשים בכל העולם".
היו בוודאי גם רגעים לא פשוטים במהלך השנים האחרונות
"היו, ורואים אותם בסרט. לכולנו, בדרך למימוש הפוטנציאל שלנו, יש מכשולים. אי אפשר למצות את הפוטנציאל בלי ליפול. אנחנו רואים ספורטאים עומדים על הפודיום ולא מבינים כמה קשה היה התהליך. מפני שהייתי פצועה בשנה האחרונה לא השגתי את הקריטריון שהיה דרוש לאולימפיאדת פריז. וב־2021, כשהייתי בשיא הכושר שלי, רצתי במרתון ברלין – אבל דווקא אז הרגשתי לא טוב וגיליתי שחטפתי קורונה".
"אני מקווה לרוץ כל החיים", היא אומרת, "כרגע, השאיפה היא להגיע לאולימפיאדת לוס אנג'לס, שתתקיים בשנת 2028. אני חולמת על זה. לא מוותרת".
"הסרט מראה כיצד ספורט יכול לגשר על פערים תרבותיים וחברתיים, לעודד אותנו להימנע מסטיגמות והכללות ולמצוא תחומי עניין משותפים בחברה הישראלית", אומר דני חכים, מפיק שותף בסרט, דירקטור בקרן עזריאלי ומייסד תוכנית SSI ספורט למען קידום חברתי.
"הסרט הוא עדות לאומץ ליבה של ביטי, שמשלבת בין עקרונות וערכים, מחויבות לעצמה ולחברה ורצון להשפיע. ביטי היא דוגמה מובהקת לכך שספורט יכול להיות כוח משנה חיים. הסרט עליה מראה איך ניתן להתגבר על קשיים אישיים ולהפוך אותם למקור השראה עבור אחרים".
