"מבחינתי, אני לא אוהבת טקסים ולא מרגישה צורך לקיים אותם", אומרת הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל, שלמרות הסתייגותה, תהיה מחרתיים (חמישי) בין משיאי המשואות בעצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתיערך במוזיאון בית לוחמי הגטאות. "נעניתי לפנייתה של חברתי, ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה, לאחר שסירבתי לפניות קודמות".
מדוע?
"כי אני רואה בטקסים כאלה משהו כדי לנקות את המצפון ולצאת לידי חובה. אישית, אני לא זקוקה לזה".
כפי שמשתמע מדברים אלה, פרנקל איננה נמנית עם ההולכים בתלם. כך היא הביעה הסתייגות ממשפט אייכמן. "אני לא אוהבת משפטי-ראווה", היא מעירה. "גם נראה שהמדינה מנצלת מאז שהוקמה את השואה לצרכים פוליטיים".
פרנקל נולדה ביוני 37' בקרקוב שבפולין להורים קומוניסטים. אמה, גוסטה, נולדה באושווינצים, העיירה שתיזכר לדיראון-עולם כגיא ההריגה אושוויץ. בעקבות אהבתה הראשונה התגלגלה לפלשתינה של פעם כחלוצה שסללה כבישים והייתה זאת הקדחת שהחזירה אותה לארץ-הולדתה, שבה פגשה את סלומון שלה. בתם, אילונה גולדמן, הייתה בת שנתיים כשפרצה המלחמה והיא נמלטה עם הוריה לגטו בלבוב, שם היה משטר רוסי-קומוניסטי עד הכיבוש הגרמני.
כשנפוצה השמועה שהגרמנים עומדים לחסל את הגטו, מצאו הוריה מסתור תמורת תשלום אצל נגר, בתנאי שלא יבואו עם בתם הקטנה. הם נאלצו להפקידה בידי הניה סרמט, אישה חסרת מצפון, שכונתה "הרוצחת" בגין עיסוקה בסחר בחיי אדם והעבירה את הפעוטה אל הוריה הישישים בכפר.
אלונה: "לקראת העברתי אליהם, לימדו אותי את התפילה הנוצרית ושינו את שמי. לא עוד אילונה גם לא אילונקה, אילוסיה, או אילצ'קה, כפי שכינו אותי הורי, אלא אירנה סרמט. הזקנים שנמסרתי להם, לא ידעו שאני יהודייה ואצלם ישנתי על ארגז דמוי ארון מתים. הם לא התעללו בי, אבל בלי רחמים הם העסיקו אותי בעבודות שונות ובהיותם קשי יום הם התייחסו אלי באדישות מוחלטת. כשלהורי אזל הכסף, הוחזרתי אליהם".
עם שובה העירה, נאלצה להסתתר במחבוא של הוריה: "מה שהחזיק אותי הוא שכילדה ידעתי להעסיק את עצמי ולא זכור לי רגע של שעמום. ציירתי וקראתי ספרים שהיו גלגל ההצלה שלי, המצאתי סיפורים וציירתי בלחם כל מיני פסלונים, אבל לא היו שם ילדים לשחק איתם. במיוחד זכור לי רגע של אימה שבו אך כפסע היה בינינו לבין המוות. זה קרה כשעם שחר הודיע לנו מי שהסתיר אותנו כי נרצח גרמני והשכונה מכותרת על-ידי הגסטפו, שאיכשהו למזלנו לא פגע בנו".
ביום השחרור הם לא מיהרו להיחלץ מהמחבוא, מה שהציל אותם מפגיעת אנטישמים פולנים ואוקראינים. כשהם יצאו לאור השמש עם הגיע הצבא האדום, אילונה הקטנה התקשתה מאוד בהליכה ובדיבור. כשאמה חלתה בשחפת ונלקחה לבית-חולים, הילדה נמסרה לבית-יתומים בלבוב. לאחר המלחמה, אביה קיבל משרה של מבקר במבשלות-שיכר ומצבם השתפר.
"יש לי זיכרונות טובים מקרקוב, בעלת העבר המפואר", היא משחזרת. "חזרתי ללמוד בבית-ספר ונהניתי מהעושר התרבותי של העיר היפה, שבה ראינו בלי סוף הצגות וסרטים, אולי כפיצוי על הסבל במלחמה".
היא עלתה לישראל ב-50' עם הוריה. "אבי לא היה ציוני ולא אהב את מה שהלך בארץ", היא מעירה. "כקומוניסט, אולי היה נשאר בפולין אלמלא התחילו איומי אנטישמים נגדו לאחר שחשף שחיתויות. כשנשקפה סכנה לחייו, הוא הציע שניסע לאמריקה, אך אמי העדיפה את ישראל.
"עלינו ארצה באופן אינדיווידואלי, בלי טובות של הסוכנות, לאחר ששילמנו במיטב כספנו כדי לנסוע ברכבת מפוארת מוורשה לבארי שבדרום איטליה. המצב הכלכלי שלנו היה מצוין. אפילו שילמנו בשביל ההפלגה באונייה 'גלילה', שהתגלתה כסיוט. זכורה לי קבלת הפנים האכזרית, שצברינו החמודים והעוקצנים קיבלו אותנו, ילדי העולים".
"פתאום מצאנו את עצמנו במקום שוביניסטי וגס-רוח עם אקלים בלתי אפשרי ואוכל מגעיל, כשמסביבנו אנשים צועקים ברחוב בשפה לא מוכרת", היא מוסיפה. "סבלנו ממצוקה כלכלית איומה ונדחסנו לתוך דירת חדר פצפונית בתל-אביב".
בנוסף לכל שונה שמה שוב ושוב. אילונה, שהוסוואה בשואה כאירנה, הפכה בבית הספר כאן לאילנה. לימים, כשגויסה לצה"ל, שובש שמה לאלונה וכך נשאר.
במקום ללמוד בתיכון, למדה ציור ב"מכון אבני", "שם לא הפריעה לי הדיסלקציה שלי". היא פצחה בקריירה שלה כשלא היה לה כסף כדי לרכוש ספרים שחשקה בהם. במקום לשלם תמורתם, היא הציעה לבעל חנות ספרים לסדר לו את חלון הראווה. מהעיסוק בגרפיקה ובאיור ספרים הגיעה לכתיבת ספרי-ילדים, שראש וראשון להם היה "סיר הסירים", "שהברקה של פעם בחיים מפרנסת אותי עד היום" וגם הביאה לה פרסים.
פרנקל, ש"לפני הכל רצתה בספרים אלה לרצות את הילדה בקרבה", מסגירה ברצון את השקפת עולמה בנידון: "אני מאמינה שההבדל בין מבוגרים לילדים הוא בניסיון החיים ובאוצר האסוסיאציות שלהם. אני מעריכה את כושר השיפוט של הילדים ורוחשת להם כבוד. אם יש בספריי איזשהו הומור אנרכיסטי, הרי לעתים הוא המגן הטוב ביותר מפני מצוקות, של ילדים ושל מבוגרים כאחד".
עם ה"אנרכיזם" שבה פרנקל היא אישה עם עקרונות. ככזאת, היא נמנעה כל השנים מלנסוע לגרמניה ועד היום היא מדירה את רגליה מאירועים, הנקשרים אליה. היא מתעקשת להחרים את תוצרת גרמניה אם כי היא מודה שכאשר זה נוגע לפריטים שימושיים קטנים, כמו ציוד גרפי ועפרונות, לא תתאמץ ללכת עד הסוף עם עקרונותיה. "יש גבול לכל דבר", קובעת פרנקל.
עם זאת, אין גבול לתשוקת היצירה של מי שכילדה נאלצה בשואה, בין השאר, להסתתר בדיר חזירים ובארגז דמוי ארון מתים. הילדה הדיסלקטית, שלמדה ציור במקום בתיכון והגיעה לאחד משיאיה בזכייה לפני 20 שנה בפרס ספיר לספרות על "ילדה", ספרה הראשון למבוגרים, איננה עוצרת. "עוד מעט יצאו לי עוד שלושה ספרים לילדים", היא מבשרת.
