היום (רביעי) התקיימה הלוויתו של ניר פופקו ז״ל, בן 28, תושב קיבוץ הגושרים, אשר נהרג אתמול מפגיעה ישירה של חיזבאללה. כאמור, ניר נפצע באורח אנוש לאחר שהרקטה התפוצצה בחצר ביתו, וצוותי הרפואה נאלצו לקבוע את מותו. בשל הירי לעבר הגליל, ההלוויה התקיימה בנוכחות מצומצמת של בני המשפחה הקרובה והחברים.
אורי דימנד, סבו של ניר, ספד לו בכאב: ״היום קברתי נכד. אתמול בערב, יום מותו, אני יושב לכתוב על ניר, ותוהה כיצד זה אפשרי בכלל להספיד נכד, שרק אתמול היה חי ונושם, שמח ומחייך. איך מספידים נכד שהקשר בינינו יום יומי? איך מספידים נכד שכל עולמו היה לפניו? איך מספידים נכד שבכל שישי נפגשים איתו בקבלת שבת אצל סבא וסבתא? מה עושים בלי הנכד שכל כך אהבתי? בכל חוויותיי שיתפתי אותו. את האהבה לטבע והחופש למד ממני. כבר בגיל מוקדם הוצאתי אותו לראות את הטבע סביבנו – והוא אכן דבק בו. יצאנו להרפתקאות עם אבובים בגיל צעיר מאוד – עוד לפני שהיו קיאקים. ניר אהב את פעילות הדיג, ויצאנו לכל הפינות האפשריות בסביבה וגם בכינרת. כשהיה בגיל 12 יצאנו יחד לפרויקט שיקום נחל קורן צפון. הוא היה מצטרף אליי לראות עופות נודדים בעמק, לטפל בחיות, להקים פינת חי. בשירותו הצבאי, הוא התגייס לשריון ובטקס סיום הטירונות – כמה שהתגאיתי בו. במסגרת הצבא ביקרנו אותו במוצב ליד מטולה ורוב זמנו שירת באזורינו בגליל. דחפתי אותו לעבור קורס נהיגה כי ידעתי שאני מתבגר ואצטרך את עזרתו. וכך היה. כל פעם היה מטלפן – סבא אתה צריך משהו? אני בא. הסעות לבתי חולים ולרופא, עבורי ועבור אימו אפרת. הוא תמיד מצא זמן לצרכים שלנו. ניר אהב חיות, מצא כלב עזוב בגולן לקח אותו תחת חסותו וטיפל בו במסירות רבה. שעות רבות הוא בילה איתו על שפת נחלים במקום. בשעתו האחרונה של ניר, הכלב הסתובב סביבו כאשר שכב ללא נשימה על מרצפת הרחוב שם נפל. כל ההמולה סביב לא הזיזו לכלב. ולאחר שנלקח מהמקום – הכלב המשיך לרחרח את הדם של אדונו על האספלט. איך אפשר להגיד לכלב שאדונו לא יחזור לעולם? ניר עבד בעבודות שקשורות לטבע. עבד בקיאקי הגושרים, כמנהל חניון דג על הדן בחצבני, בתיירות של כפר בלום. ובחורף עבד בשדות הגושרים להגן על גידולי החקלאות מהעגורים. הוא צילם עבורי מראות בטבע ושלח לי כי ידע שאני אוהב זאת״, סיפר.
על השהות בגליל למרות המלחמה סיפר הסב: ״מתחילת המלחמה היינו גיבורים, לא עזבנו את הבית שבו גדלנו. אמרתי שאותי יוציאו באלונקה מהבית שלי, אבל לא חשבתי לרגע על זה שיוציאו את הנכד שלי על אלונקה. המאבק על הארץ שלנו מביאה חללים רבים, ואין לנו כיהודים מנוחה בארצנו. משפחות רבות נכנסות למעגלי השכול. היום נפל הנכד שלי עם רסיס בראשו. איך מספידים נכד? איך נפרדים מנכד שציפינו לראות בחתונתו. ואולי גם נין לקבל ממנו. הספדים עושים הילדים והנכדים על סבא או סבתא – אבל סבא וסבתא לא צריכים להספיד נכד. אהבנו אותו מאוד, הוא יחסר לנו מאוד. אין נחמה ואין תחליף לו. הפעם האחרונה שראיתי את ניר הוא היה מוטל על כביש האספלט קרוב מאוד לביתו – וללא רוח חיים. ליטפתי את רגלו אבל הוא לא זז. והניסיונות להחיותו לא צלחו. הוא לא הרגיש ולא ידע שסבא לידו. לאן הלכת נכד שלי? אנו צריכים אותך״.
