נשף הרוק ה-12, שהיה גם מופע הענק הראשון מאז 7 באוקטובר, הותאם היטב לתקופה המורכבת – אבל העז גם להמריא • 60 אלף הצופים בפארק הירקון קיבלו מנה של שפיות זמנית והכרחית והסכימו בצרחה – רוצים שינוי
נתחיל מהסוף. סוף העולם. זה שקרה כאן לפני שבעה וחצי חודשים ועוד רחוק מלהיגמר. זה שהתחיל, כמו ששר אביב גפן, "כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות". זה שקרה גם אתמול בערב בישראל שמחוץ לפארק הירקון, שראתה עוד פיגוע ומרדף אחרי מחבל, שיש בה ערוץ טלוויזיה שמציג "מחקר" לפיו לתומך שמאל היה סיכוי של פי 10 להיחטף או להירצח ב-7 באוקטובר, ושהחל מאמש יש בה גם קול אחד פחות של ישראליות שפויה, יפה ואפשרית, קולו של דן תורן שנדם.
ישראליות כזו היתה אמש, לפחות לשעתיים, גם בפארק הירקון. 60 אלף איש, שלל אורחים על הבמה ואביב גפן אחד, שהרשה לעצמו להרים את נשף הרוק המסורתי שלו כמופע הענק הראשון מאז סוף העולם. רגע לפני שצרח עם הקהל את הצרחה שהתחילה אי שם בניינטיז את הקריירה שלו, צרחה שמסיימת את השיר אולי הכי אישי שכתב והפכה לצרחה של דור שלם ולרלוונטית מאי פעם, הוא דיבר רגע בשקט.
"אנחנו עם מדהים מימין ומשמאל", אמר, "ואנחנו רק רוצים ממשלה נקיה – לא ארגון מאפיוזי. אנחנו לא רוצים קומבינות, רוצים נקי, רוצים שוויוני, רוצים שפוי, רוצים הגון". ואחרי המילים הללו, צרחה של דור מצוין שז**ו אותו ולא רק רוצה, אלא חייב, שינוי.
לפני כל זה היה גם מופע. לא חף מטעויות, שעוד נגיע אליהן, אבל בשורה התחתונה פשוט מעולה. גפן עלה לבמה בחליפה צהובה, כמחווה ל-125 החטופים שעדיין בעזה, ונתן שואו שהותאם לתקופה המורכבת והדי מחורבנת שבה אנחנו נמצאים אבל – לא מעט בעזרת עבודת וידיאו ארט משובחת – העז גם להמריא.
היו שם כל הלהיטים האישיים שזכו לביצועים מצוינים, אבל לנשף הרוק באים בשביל האורחים המפתיעים – והם אכן הגיעו. ראשון היה בועז שרעבי עם ביצוע מרגש ל"ברית עולם", אחריו תא"ל קובי רגב, איש חיל האוויר שליווה את גפן בפסנתר בשיר "עורי עור" שהוקדש לחטופים, ואז עמיר בניון, ודני סנדרסון עם מזי כהן ב"מיני איחוד" של גזוז, והצאצאים דילן גפן והלל ברקוביץ', בנה של האקסית המיתולוגית אילנה, בדואט ל… ובכן, "הו אילנה".
והיה גם סיבוב הניינטיז ההכרחי, שאליו הגיעו הפעם נמרוד לב עם "זה כל הקסם", ג'וני שועלי ששר אמנם "עכשיו" אבל היה נראה כמו מי שקצת נשאר תקוע אז, אייל שכטר מאבטיפוס עם "תשאירי לי מקום לחבק אותך", שלפחות לטעמו של כותב שורות אלה הוכיח שיש שירים שעדיף שיישארו מחובקים רק בחלום, ומופע הארנבות של ד"ר קספר שהרימו את הקהל עם "אחלום לנצח".
כמי שגדל בעשור ההוא, יש משהו מלבב בנוסטלגיה שקמה לתחייה על בימת הפארק, ויש גם משהו אצילי בפרגון של גפן לקולגות מאז, אבל יש בזה גם משהו מעורר חמלה ואולי אפילו סוג של התנשאות קלה, מהזן של "תראו אותי" – ותראו אתכם. ואולי זו רק מחשבה של מי שמסתכל על עצמו בערב כמו אתמול והיה רוצה להיות שוב בן 15, כי אם לשפוט לפי החיוכים של שכטר ולב והריקודים של שועלי על הבמה, הם לגמרי חולמים לנצח.
ואם כבר חלומות, מי שבלטו בהיעדרם ונאלצנו רק לחלום עליהם היו שניים – יהונתן גפן ז"ל, אביו של אביב שמשום מה שום שיר שכתב לא בוצע על הבמה, וחבל מאוד מאוד שכך, וקולות נשיים, למעט מזי כהן שעלתה לבמה רק כקול שני לדני סנדרסון.
עזבו רגע את עידן מי טו או את תרבות הפי.סי, כבודם במקומם מונח, אבל גם לפני עשור, להרים מופע כזה בלי אף זמרת אורחת זה משגה לא קטן, שלא לומר WTF? וזה לא שחסרים קולות, מנינט שכבר עבדה עם גפן, דרך ריטה, נגה ארז, מארינה מקסימיליאן, חווה אלברשטיין או נטע ברזילי, ועד, יודעים מה, נועה קירל או אנה זק. הרשימה בלתי נגמרת, ואפשר להניח שכמה מהן היו מסכימות להופיע לצד אביב גפן בפארק הירקון מול 60 אלף איש.
הירח כבר היה גבוה בשמיים כשלבמה עלה האורח האחרון, שבשנת 1992 כפי שסיפר גפן, הוציא במקביל לאור הירח של המארח את הירח שלו, אחד האלבומים הישראליים הנמכרים בכל הזמנים.
"שדות של אירוסים", שר שלמה ארצי עם אביב, ודווקא המילים שלו הן שנחרטו בראש וזומזמו כל הדרך הביתה, לדירת המחיר למשתכן בפרדסיה ולשתי הילדות שנרדמו על הספה עם הסבתא שבאה לעשות בייביסיטר. "עכשיו על כביש מהיר, במכונית שאת קנית, אני נוהג זהיר מאנשים, מחלומות, מרוח גזענית. זו לא אותה המדינה, כבר לא אותו החדר, רק שיר – כמו זיכרון בלתי נמנע".
