סופרת אורחת: פרק מספרה של דינה עזריאל "סבתא יום וסבתא לילה"

סבתא ביאנקה, שהיא סבתא של יום, ישנה בלילות חזק מאוד, ושערה הלבן, שבימים הוא שזור ומהודק בשתי צמות סביב ראשה, מפוזר על הכר. כשסבתא־יום ישנה, כל הסיפורים ישנים יחד איתה – פרק מהספר החדש "השעה החלשה"

גשם. אנחנו מסתתרים עמוק בתוך ראשברוש. עד שחושך נדלק והקופסה של האנשים נעשית שקופה. אנחנו מתקרבים לחלון. שלד ראשברוש בתוך ברק. עוד ברק ושלד בית. ברק, שלד גושית על מיטה ליד חלון. דקלום עולה. משם. היא מחכה לנו. טפרים שורטים חלון. גושית פותחת ואומרת, "ידעתי שתבוא".

“מה הבאת לי הלילה?", שואלת גושית בזמן שאנחנו מחליקים בגמישות מרהיבה דרך חורברשת.
“שלום גם לך", אומר החתול־אני. "ומה את הבאת? הבטן מקרקרת".
“הבאתי לך קצת עוף".
אחרי שאנחנו אוכלים אנחנו מנקים טוב־טוב את הפרווה, גם את הזנב, ואת הטפרים כמובן.

אחר כך עצמנו וגושית מביטים מבעד לחלון בגשם היורד. גושית מגרדת מאחורי אוזננו עד שאנחנו מתגרגרים והחתול־אני מספר.

“אחרי הפוגרום פינו את היהודים ממרכז העיר. רוזה מצאה דירונת בת שני חדרי שינה ברחוב קפטן פאון. הדירה החדשה היתה רעועה ודולפת, והמעט שהיה בה התמעט עוד ועוד כיוון שכמו יהודים רבים אחרים, גם אהרון לא שילם את מסיו מאז יוני 1941, ומכיוון שרוזה לא המציאה לשלטונות תעודת פטירה המשיך החוב להצטבר, והפקחים התחילו להחרים את כל מה שמצאו בבית".

"נוסף על כך הגיעו גם נציגי לשכת הגיוס לביקורי פתע מכיוון שתיאו ואנצ'ל לא התייצבו בלשכת הגיוס. פקידי הלשכה נתקלו בתעלומה שלא נמצא לה פתרון: מתוך יותר מעשרים אלף הגברים היהודים תושבי יאשי, שהיו רשומים בגיל גיוס, כארבעה־עשר אלף נעלמו השד יודע לאן".

"לאנשי לשכת הגיוס הייתה תחושה מסוימת שרוב היהודים הללו נעלמו בקיץ ,1941 אבל כיוון שאיש מהם לא הופיע להצהיר על מותו בפני הערכאות המתאימות, נתקלו פקידי מרשם האוכלוסין במבוי בירוקרטי סתום, ובהיעדר מוחלט כזה של הוכחות, קצרה ידם מלהנפיק תעודות פטירה. מאותה סיבה ממש, לא היה ניתן לפטור אותם מתשלום מסים".

"'מי יודע אם אנצ'ל ותיאו עדיין בחיים', הייתה רוזה סחה לנו בלילות, עטופה בעשן סיגריות, מתנדנדת מקור על שרפרף ליד תנור האפייה. הרי לא שמעה מהם זמן רב כל כך. רוזה התפרנסה ממכירת עוגיות ומקצבה זעומה שקיבלה לפעמים מן הקהילה היהודית שכרעה תחת נטל הנזקקים. מאחר שלא ישנה בלילות, הייתה אופה עד אור הבוקר ומוכרת את העוגיות ושאר המאפים השכם בבוקר, ואז חוזרת הביתה וישנה עד הערב על מדף התנור עם שני החתולים. לפעמים הייתה רוקחת גם משׁרות מיוחדות לפי הזמנה, בעיקר נגד צינון ולהרגעה".

“הבית ברחוב קפטן פאון היה בית קטן, מוגבה על עמודים, בשורת בתים בפאה הצפונית של הרחוב. הוא עמד על שלוש כרעיים. תרנגולות ניקרו בהריסות שמסביב לבית ומתחתיו. ואנחנו עמדנו על אומנות השער. הבית הצמוד אליו התמוטט בהפגזה של בעלות הברית ומשך אותו מטה, כך שעתה נטה הבית מעט על צדו וחור של פגז נפער בקיר החדר האחורי".

"רוזה לקחה פטיש ומסמרים מתיבת הכלים של אהרון, הביאה כמה קרשים מהריסות גג המבנה הסמוך ואטמה את הדלת הפנימית בקרשים. כך נהפך הבית לבית של חדר שינה אחד והול. אחרי המלחמה נכנס הצבא האדום ליאשי, ואיתו הגיע גם תיאו עם אשתו, חמותו ובתו התינוקת.
“רוזה הביטה בבנה וראתה שהוא אחר. שלא כולו חזר".

"הוא צחק ושיחק עם בתו הקטנה וחיבק את אמו, וכשהגיע סתם את הפתח שאטמה בקרשים ובנה במקומו קיר נאה, ובעין בלתי מזוינת לא הייתה אפשרות לראות שום הבדל בין תיאו הישן לתיאו החדש, כשם שלא הייתה אפשרות להבחין שהקיר שבנה, שנראה ככל הקירות, היה עשוי למעשה מקרשים, פסולת בניין ושברי לבנים שחוברו להם יחדיו בטיט".

"אבל רוזה ידעה שמשהו בלתי נראה, רסיס ממנו, נגרע, ואדם לא יכול להיות שלם אם רסיס ממנו נגרע, ממש כשם שהוא אינו יכול להיות שלם אם נוסף לו רסיס, כמו שקרה לאהרון. 'אין לך מבט', אמרה לו פעם".

“וקירה לא עזרה. היא רק התלוננה עליו ושום דבר שעשה לא מצא חן בעיניה. היא סיפרה שוב ושוב איך הייתה צריכה לעשות הכול לבד שם, במקום ההוא, כי גם אמא מבוגרת וגם תיאו חולה וגם התינוקת וכולם תלויים על כתפיה".

“וזה הכול היה נכון. ועוד איך", אומרת גושית, ונודף ממנה ריח מעושן.
אנחנו נועצים בה מבט קשה, וגושית מיד אומרת, "אני שותקת כמו דג".
“ותיאו התכנס לתוך עצמו".
“היה אפשר להתפוצץ מזה", אומרת גושית.
“זה לא נקרא לשתוק", מעיר החתול־אני. ואנחנו מחכים עד שריח העשן יתפוגג קצת והליטוף יתחדש.

“מישהו היה צריך להעמיד אותה במקום", ממשיך החתול־אני.
“אני לא אוהבת את הסיפור הזה. ספר לי סיפור אחר".
“חבל", אומר החתול־אני, "בכלל לא הגענו לחלק שבו אנחנו יושבים על מדף התנור ונראים נהדר".
“אני זוכרת. היית אז שחור מבריק כמו קטיפה, ועיניים ירוקות בוערות".
“כן", נאנח החתול־אני, "היינו יפים בצורה שקשה לתאר".
גושית משמיעה קולות נחרניים, והפה שלה נמתח וחושף שיניים צפופות ושטוחות. צמרמורת.

אחר כך אנחנו יושבים ומביטים מבעד לחלון עד שהגשם פוסק. "תראה איך הירח מציץ בין העננים וכל הגן מלא קורי עכביש זוהרים", אומרת גושית, ואז, "ספר לי סיפור אחר".
היא מגרדת מאחורי אוזננו, ואנחנו מתגרגרים.

“יש לנו סיפור מושלם ללילה כזה", אומר החתול־אני. "סיפור על סבתא־יום וסבתא־לילה. והסיפור מתחיל בילדה בת ארבע בשם לילי שמתעוררת מחלום רע. הבית חשוך, אבל אור וערפל מתוק עולים מן המטבח, שם סבתא רוזה, שהיא סבתא של לילה, רוקחת ובוחשת ואופה. לילי יורדת מהמיטה שהסבתות חולקות – סבתא רוזה ישנה בה ביום וסבתא ביאנקה בלילה".

"לילי ישנה במיטה הזאת, בלילות, עם סבתא ביאנקה. 'ניקה', היא לוחשת בשקט כדי לא להעיר אותה. אבל סבתא ביאנקה, שהיא סבתא של יום, ישנה בלילות חזק מאוד, ושערה הלבן, שבימים הוא שזור ומהודק בשתי צמות סביב ראשה, מפוזר על הכר. סבתא ביאנקה קמה עם אור ראשון ומבשלת ותופרת ומכבסת, והולכת לעמוד בתור למצרכים".

"בערב היא חותכת פרוסות לחם עבות בחמאה לקוביות קטנות ומסדרת ללילי על הצלחת כמו חיילים, וכשיש עגבניות יש לחיילים כומתות אדומות, ואז הם חיילי הצבא האדום, שהם חיילים טובים. וסבתא ביאנקה מספרת איך כל החיילים בשיירה, שהיה להם על הכובע כוכב אדום כמו העגבנייה הזאת, עצרו כי לילי הקטנה רצתה לרדת לעשות פיפי בסיר שלה – סיר שקירה הכינה במפעל היציקה – שם – כדי לבשל בו תפוחי אדמה, אבל לילי החליטה לעשות ממנו סיר מסוג אחר".

"לפעמים סבתא ביאנקה מספרת לה את המעשה בשק הסוכר שנהפך לאבקת זהב, או את המעשה בשכמיית הפרווה של אולגה איוואנובה, שהייתה כידוע שכמיית קסמים וידעה להפוך ילדים לבלתי נראים כדי שהחיילים הרעים לא ימצאו אותם. אבל עכשיו סבתא־יום ישנה, וכל הסיפורים ישנים יחד איתה"

“עכשיו לילי הולכת אל המטבח, שם עומדת סבתא־לילה, שיש לה סיפורים אחרים, מפחידים וקסומים, שהיא מדקלמת לפעמים במין ניגון מחורז. היא חוצה את ההוֹל החשוך ועינינו מלוות אותה. סבתא־לילה עומדת בתוך ענן עשן, באור הכתום של התנור, חגורה בסינר, בוחשת בקדירה גדולה ואצבעותיה מרקדות באוויר, אל המדף ובחזרה, בוזקות אבקות צבעוניות. היא מהמהמת לעצמה":
 
“'פַּעַם כִּמְעַט אָבְדָה דַּרְכִּי
בִּסְבַךְ שֶׁל יַעַר פֶּרֶא,
שְׁלוֹשָׁה פָּרָשִׁים עַל סוּסִים אַבִּירִים
הֶרְאוּ לִי אֶת הַדֶּרֶךְ.
אֶחָד לָבָן עִם שַׁחַר,
שֵׁנִי אָדֹם כָּאוֹר,
פָּרָשׁ שְׁלִישִׁי עִם עֶרֶב,
וְהוּא שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר'.

“לילי אומרת, 'באבא רוזה'. רוזה מרימה אותה על הידיים, סיגריה מעשנת נעוצה בזווית פיה, ומניחה אותה על כיסא ליד שולחן המטבח, שמה לפניה כוס חלב חם ועוגייה מתוקה שיצאה לפני רגע מהתנור וממשיכה להמהם לעצמה ולבחוש".

“'בְּלֵיל־מַאי שֶׁזָּרְחוּ בּוֹ שְׁנֵי יְרֵחִים
נָפְלוּ בְּלֵב־יַעַר שְׁלוֹשָׁה פָּרָשִׁים
אֶחָד הָיָה הַשַּׁחַר,
שֵׁנִי הָיָה הָאוֹר,
שְׁלִישִׁי הָיָה הַלַּיְלָה שֶׁלִּי,
עַל שְׁמוֹ אָסוּר לַחְזֹר'".

“לילי מביטה בסבתא רוזה בסקרנות עצומה. זה הזיכרון הראשון שלה. יש בו אש אדומה וקדירה גדולה שמפיצה ריח משכר, וסבתא־לילה שמדקלמת משהו בניגון חרישי עד שלילי מתנמנמת ונישאת אל מיטתה, והניגון ממשיך להתפתל בתוך שנתה. עד הבוקר".

“'שְׁנֵי יְרֵחִים,
אַרְבָּעָה שְׁעָרִים,
שָׁלוֹשׁ גֻּלְגּוֹלוֹת
עַל בִּקְתַּת הַמֵּתִים.
מְכַשֵׁפָה רָעָה, מְכַשֵׁפָה טוֹבָה,
מַסְתִּירָה תִּינֹקֶת בִּמְעִיל פַּרְוָה.
רוּצִי, יַלְדָּה, עַל חֲפִיר שֶׁל פְּסֹלֶת,
קְחִי וַעֲשִׂי לָךְ לַפִּיד מִגֻּלְגֹּלֶת'". 

הרומן “השעה החלשה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים