לפני הרבה שנים, ברחובות רמאללה, שני גברים חיפשו מקום מסתור מפני גז מדמיע. מקומי, צחור כפייה וגלבייה, הזמין אותם אל ביתו, כיבד אותם בקפה ובממתקים, והשיא להם עצה: "הישמרו לכם מפני ערבים, האמינו־נא רק למוסלמים".
● טראמפ מכניס את האירופים להלם ואת הקנדים למגננה, ואלכוהול יהרוג אתכם
● פרשנות | תורת התוהו ובוהו של טראמפ: להדהים, לבלבל ולהביך יריבות ובעלות ברית
● ברחוב האיראני בטוחים: "נופלים לתהום שלא נגמרת"
האורחים חייכו במבוכה. הם היו ברמאללה כדי להביע התנגדות לסגירה החוזרת של אוניברסיטת ביר זית בידי הממשל הצבאי. היא חזרה ונסגרה מפני שהייתה חממה לאומנית, מקום שעליו שרתה השראת החזית העממית, או חזית כלשהי.
זה היה הזמן שבו ישראל ניהלה את מאבקיה הקיומיים בעיקר נגד שמאלנים, מרקסיסטים, סוכני מוסקבה. קמפוסים דתיים לא הפריעו לה במיוחד. אם בכלל, הם היו משקל־נגד רצוי. אגב, לא רק לה. ארה"ב השקיעה אז מיליוני דולרים, מבלי דעת, ביצירת אל־קאעידה באפגניסטן. היא עשתה כן לטובת המאבק (הצודק כשלעצמו) נגד הכיבוש הסובייטי.
פליטי הגז המדמיע ברמאללה לא ידעו, שבשטחים הפלסטיניים, או בעצם בכל המזרח התיכון, מבעבעת מתחת לפני השטח איבה רבת שנים של אסלאם טהרני כלפי לאומנות חילונית (פחות או יותר). גם אילו ידעו, ספק אם היו מסוגלים להסיק מסקנות פוליטיות מעשיות. את השכלתם הפוליטית הם רכשו בזמן שישראלים חשבו את גמאל עבד אל נאצר למקור הגדול ביותר של סכנה קיומית. סוף סוף הוא רצה לאחד את כל 'האומה הערבית'. המלים 'פאן־ערביוּת' הילכו אז אימים על ישראל ועל המערב בערך כפי שאסלאמיזם מהלך אימים על דיירי המאה ה-21.
השאהיד והאומה
הפגישה המתוארת למעלה ברמאללה, ב-1981, כמעט נשכחה מלב משתתפיה. אסוציאציה העירה את הזיכרון: הוראתו של משרד החינוך הסורי, זה המשרת את הממשלה המהפכנית בדמשק מיסודה של אל־קאעידה. המשרד ציווה לטהר את ספרי הלימוד מן הקילוסים ל'אומה הסורית', ולהחליף את 'האומה' ב'אללה'. השאהיד, על פי הטקסט החדש, אינו זה הנאבק לטובת האומה ונופל על הגנתה, כי אם זה המחרף את נפשו לטובת האל הכביר.
אני משתמש כאן ב'אומה' בהוראתה העברית, לא 'אומה' בערבית, הנוגעת לקהילת המאמינים, שבינה ובין 'לאום' אין כמעט ולא כלום. התפיסה של שייכות 'לאומית' היא יבוא זר, שהתחיל לחלחל אל המזרח התיכון לרגל הפגישה עם האימפריאליזם האירופי, בשלהי המאה ה־19. כל הסיווגים הנראים לנו לאומיים היו עד אז גיאוגרפיים.
קצרה ידו של האסלאם לבלום את המערב, והתעורר ויכוח על מהות הרפורמה הנחוצה כדי לחשל את התנגדותו. האם האסלאם צריך רפורמה? האם הרפורמה הזו כרוכה ב'חידושים', האסורים מדאורייתא (מפי הנביא עצמו)? או אולי מודרניזציה מצריכה שאילה סיטונית מן המנצחים?
הבניין כולו קרס ב-1918, יחד עם האימפריה העות'מאנית. היא הייתה קודם כול מוסלמית. לאורך קיומה היא נמנעה מזיהוי לאומי. בחצר הסולטן, 'טורקי' הייתה מלת גנאי. אבל כאשר המנצחים האירופיים של מלחמת העולם הראשונה הוציאו את הסכו"ם כדי לבצוע את האימפריה ולבלוע את קרביה, הגנרלים המוסלמיים, נושאי נס הג'יהאד משכבר הימים, חזרו וגילו את לאומיותם החבויה.
האימפריה המובסת התכווצה אל האזור העירוני של איסטנבול. אנאטוליה עמדה להתחלק בין הארמנים ליוונים לאיטלקים. הג'יהאדיסטים השילו אפוא את האדרת הרב־לאומית של קודמיהם, ויתרו על התיימרות להיות אור לגויים וח'ליפים למאמינים, והחליטו להסתפק במדינת־לאום טורקית, בלי דמשק וחלב ובגדאד ומוסול. הם הצליחו להפליא. במקום האל הכביר היה להם מוסטפא כמאל אטאטורק.
"זרעים באדמת בור"
אינטלקטואל מצרי בולט של אמצע המאה ה-20, מוחמד חוסיין הייכל, דיבר על לבם של המצרים ללכת בדרכו של אטאטורק, ולאמץ את הכלים המערביים. לשווא. "עם כל מאמציי", הוא כתב לימים, "הבנתי שזרעתי זרעים באדמת בור. גם כאשר הקרקע קלטה אותם, הם לא נשאו כל פרי".
קציני צבא ערביים דווקא נענו להייכל המוקדם. בני דמותו של אטאטורק קמו במצרים, בסוריה, בעיראק, באלג'יריה ובלוב. נחשול הלאומנות גרף את הכול. במאי 1967, כפסע היה בין ה'פאן־ערביות' לבין מימוש ייעודם. הלאומנים הערבים אמנם לא ויתרו, גם לאחר תבוסתם הניצחת לישראל, אבל נסיגתם החלה.
ישראל לא הבחינה בשינוי הזה. היא הוסיפה לחפש בעלי ברית מוסלמים במרחב. בשנות השישים היא תמכה במלוכנים השיעים במלחמת האזרחים בתימן, נגד הלאומנים הנאצריסטים. קשה להאמין, אבל עד אמצע שנות השמונים ישראל אפילו האמינה שאיראן תתרצה, ותחזור אל ברית דה פאקטו נגד האויב הערבי הלאומני המשותף.
20 שנה אחר כך, אריק שרון החשיב את היתרון של הריסת הרשות הפלסטינית הרבה יותר מן החיסרון של עליית חמאס. הוא שיקף אי־הבנה נוקבת, עוד מזמן שהטיל על פרופ' מנחם מילסון למצוא חלופה לאש"ף בכפרי הגדה המערבית. שרון ראוי לאשראי מיוחד על פינוי לבנון מאש"ף, לטובת האינטרסים האסטרטגיים של איראן.
עיוורון עצום ממדים היכה את ישראל. ואף כי האיוולת האיומה של מלחמת שלום הגליל התחוורה זה כבר, גם ליוזמיה ולמאשריה, הנה הצופן הגנטי שלה פילס את דרכו אל מח העצמות הלאומי, בדרך היורדת אל 'חמאס מורתע'.
הלאומנות הערבית חדלה להיות אופציה רצינית באיזשהו חלק של המזרח התיכון. מעשה אירוניה, רמאללה הנ"ל היא המקום האחרון בכל המזרח התיכון שבו נשאר סיכוי כלשהו לאופציה לא־אסלאמיסטית. ישראל שוקדת על חיסולה.
