חייו של מקס לנגר היו טלטלה מתמשכת. התעקשותו לפנות נגד דרך החיים של משפחתו הפרה את שלוותם של הוריו. שניאור לנגר הלך בדרך כל אח אל הישיבה, ועל הדרך למד את סודות עסקי הספסור. קונה שעונים בנזיד עדשים ומוכר אותם במחיר של פאי רועים. יהודים שהיו נותנים בו את רכושם ואמונם, היו מאבדים את זה ואת זה בתוך ימים אחדים. שניאור אווה כי בנו האמצעי יירש את תכונותיו, ולימד אותו מי קונה ומי מוכר, ואיך לחיות ברווחה וגם ללמוד תורה.
רוזה לנגר, או כפי שקראוה בקהילה "הגברת שושנה", עבדה במשק הבית, חינכה את ילדיה לחמלה. וכך היה מקס לומד בבוקר תורה, בצהריים ספסרות ואחר הצהריים רחמים. ומרגע שמיצה שנתיים בישיבה, לומד גמרא ותלמוד ושפת קודש ושולחן ערוך, ביקש לעזוב. הוא פגש ביהודים שלא חבשו כיפה לראשם וגם לא מגבעת, מופשלי שרוולים וחדורי אמונה בכיבוש הארץ ובהפרחתה; הוא מצא עניין בנשים כפי שאביו היה מוצא מדי יום שני, באקראיות מתוכננת, נערה עבת בשר בבית הבושת של מדאם קורנליה.
כשבישר להוריו בגיל תשע־עשרה, כשהוא גזור פאות ונטול פלומת זקנו, כי יעזוב לארץ ישראל, הודיע אביו בסלון הבית, מתחת לנברשת הבדולח, כי יעשה עליו קריעה, בעוד בחדר השני כבר צררה אמו חלק מבגדיו. וכך לבד בעולם חדש, חם ולח, מלא עמים, תרבויות, עדות ושפות, נכנס מקס לקלחת שמצאה אותו מחפש לשווא חיים משלו. מבחירה. מלובלין הביא עמו את ערכי אמו. מאביו אהב לקבל אחת לחודש את הכסף. במעטפה לא היתה ארוזה כל אהבה.
ובטלטלה הזאת חי הוא כבר כשמונה שנים בארץ זבת חלב ודבש. בשנה הראשונה חיפש זהות והסתובב בין קיבוצים למושבים. היקיצה התישה אותו עוד בטרם הגיעה ארוחת הבוקר, וחיי השיתוף לא חיפו על עבודת הכפיים. כשביקש מ"גברת שושנה" כי תמצא לו מקום לשים את ראשו, נזכרה כי לאישהּ של אחותה גיטל, יש בן דוד שעובד בעסקי הציונות, וכך, באמצעות חליפת מברקים קצרה, מצאה לבנה הסורר את דירת המרתף אצל יודל שניידמסר. שם היתה בטלנותו לסגנונו וכיבושיו לתהילה, עד שהפך לו סגנון חיים זה לשגרה.
הטלטלה היתה חייו, כשם שגרטה הפכה להיות חלק מהם. מקס ידע נשים רבות, אף פעם לא כאלה שמדאם קורנליה אספה לעסקיה, אלא נשים מצודדות שחפצו בו יותר מכפי שחפץ בהן. מראהו המצודד, מתק שפתיו, חריפותו וחוכמתו, כל אלה קנו לו מקום בפי חלק מבנות תל אביב, בעיקר אלה שהתירו את עצמן יותר מהאחרות. מעולם לא חלק איתן את לילותיהן עד תום. גרטה תהיה במובן הזה הראשונה שלו.
נרות השבת כבר דלקו בחלונות הבתים כשמקס פנה אל פקיד הקבלה בפנסיון של קרפין וביקש חדר עם שתי מיטות ל"לילה או שניים", כפי שאמר.
– מה שמך? שאל מקס את הפקיד שהנמיך את פניו לעבר ספר אורחים עב כרס שהיה מונח על הדלפק שלפניו.
"פינטו. ניסים פינטו… אבל אתה יכול לקרוא לי ניסימיקו… ככה צריך".
– זה אני פה עם אחותי, קושש מקס אמון בדרך מהוססת למדי.
פינטו הרים את עיניו ונעץ אותן בזוג. גבר גבוה, רזה וחיוור, והאישה שלידו צעירה ובהירה. הוא התקשה לשרטט את פניהם מבעד לכובעים שהטילו צל על עיניהם, ואורה של הנורה בקומת הקבלה היה קלוש מכדי לסייעו.
"אחותך?", שאל כמעט בזעקה, וספק אם חיפש תשובה. הפנסיון הזה נהג לארח מדי פעם זוגות מזדמנים שחפצו בחדר התייחדות, אך שני אנשים שונים בלבושם ובמראם שהציגו עצמם כאח ואחות מעולם לא נכנסו בדלת הכניסה, מתי שהשבת נכנסה גם היא.
וכמו ששאל, כך משך פינטו בכתפיו. הבת הצעירה של הקרפינים מסרה לו את מפתחות המלון, שינעל לכבוד ערב, לשמור על כבוד המקום ולא להופכו לבית זנונים. אף אחד מבעלי המלון לא דרש ממנו לברור בין האורחים. אח ואחות? בבז'אדאס, אמר בלבו. שטר אפור של חמש מאות מיל שהניח מקס על הדלפק סילק ממוחו לחלוטין את פקפוקיו.
– נשמח מחר לארוחת בוקר שתוגש לחדרנו, או לכל הפחות לתה הגון, החווה מקס בעיניו לעבר השטר הנדיב.
בחדר 22 הופתע מקס לגלות מניפה חשמלית, כך שחש שביעות רצון מהמקום שהרשה לו כספה של מטילדה. והיתה גם גרטה שנכנסה בהיסוס אל החדר. בעוד קלמן ריענן את מלתחתו של מקס בחבילה שנתן בידיו, היתה היא ורק שמלתה הדקיקה לגופה. כשיצאה בבוקר מהקפה ששימש לה בית, לא דמיינה שלא תשוב בערב אל מיטתה, הגם שלא פיקפקה לרגע בהחלטה שקיבלה. מקס היה ראוי להסבר על הרגע שבו התקיפה האכזרית הפרידה ביניהם.
מקס הביט בה בשתיקה. בולע אותה בעיניו. גרטה ישבה על המיטה שבחרה לעצמה, מרחיקה את מבטה בביישנות.
– בפעם האחרונה שהיינו יחד, הפסקנו פה, רכן אליה ונשק לשפתיה. שפתיה נפשקו, ועיניה כמעט נעצמו.
– אבל משם אני כבר לא זוכר – חזר לשבת והאיץ בה להמשיך.
וגרטה סיפרה הכול: איך חבטו בו שני האלמונים, צעיפים לפניהם, אחד בקרש שבור והשני במוט ברזל; איך אחזו בידה וגירשו אותה בגרמנית עילגת; כיצד ירקו עליו והוסיפו גידופים בעברית; מאיפה הגיעה והיכן פנתה ולמי הביא אותו גונתר ולאן לקחוֹ מוסטפא.
– ומה חשבת? – מולל באצבעותיו את שערה הבהיר.
"שאתה מת, שרגע נגע בי לבך, ורגע אחר כך הוא נדם".
היתה שתיקה ארוכה, ואז שאלה גרטה:
"מי אלה היו, מקס?"
– הלוואי שידעתי, אך גם אילו ידעתי, לא יכול אני לעשות דבר – ענה במרירות – אם דיברו בעברית, יהודים הם, ואילו יהודים יכולים לעשות כך ליהודים? רק כאלה ששונאים. ואין לי שונאים כאלה, אולי לאבי…
אולי לאבי… – מקס השתתק.
האם מישהו מנפגעי שניאור לנגר הגיע מלובלין עד הנה כדי להכות בו? זה היה מופרך אפילו לפרשנותו המפליגה. ובכל זאת, שנאה שכזו? מקס טרם אחז בקצה של חוט, אך נהיר היה לו כי החוט מגיע ממקום לא צפוי.
מבוכתה של גרטה ניכרה בה. היא חיפשה היכן להניח את רגליה, פוכרת באצבעותיה, ומדי פעם מיישרת את זרועה, נועלת אותה ונשענת עליה.
– למה, גרטה?
גרטה התבוננה במקס בתימהון, אך הבינה.
"מה שקרה שם לפני התקיפה השאיר שם את לבי בשעה שרגליי הניסוני", אמרה בביישנות. "הייתי מוצאת דרך להזעיק עזרה גם אם היה מדובר בסתם אדם, אך במקרה שלך העדפתי לשכב שותתת דם לצדך. האירוע לא הניח לי, לא יכולתי לוותר".
הוא התיישב לצדה, נגע בידה.
"הלכתי נגד כל הקהילה שלי, נגד כל מה שהם מאמינים שנכון לעשות עכשיו, נגד מה שקורה במדינה שלי…"
הוא נשק לה, הלהט התפשט בגופו. צווארה היה נגוע בבושם, מדיף ריח פריחה. מקס לא ידע היכן להניח את ידו, כאילו כוח נעלם משך את ידו ונעל את אצבעותיו על סנטרה. נמוך משם לא מסוגל היה לרדת, אז היא לקחה את היד והניחה על חזהּ, והוא חש כיצד פעמוניה מצלצלים.
אחר כך התיר את ידיו מכבליהן ונתן להן לשוטט על מותניה ומפגש ירכיה, כשהיא מקלפת אותו בד בבד מבגדיו המיוזעים. שם, בקודש הקודשים, בערה גרטה כפי שבער הלילה שנכנס מהחלון. בת קול נאנקת נמלטה משפתיה.
במשך דקות ארוכות, עירומים כפי שנשלפו מבטן אִמותיהם, נאבקו מקס וגרטה להדוף את התשוקה ובה בעת לחבק אותה, וכל אותו הרגע לאהוב זה את זו כפי שהלב הנחה אותם, מאותת לשווא לייסורי מצפונם כי יחדלו להפריע. כשחדר לתוכה, ידיה פרושות על המיטה, גוהר מעליה ומביט בה בפנים נפעמות, ראה אותה מוארת, שפתיה פשוקות, עיניה בולעות אותו, וחליפת נשימותיה מהירה. זרמים עברו בגופם, והנאתם ניכרה בעיניהם.
כשתומתה נטפה אל הסדין, גלשה מתחתיו, אחזה באחוריו והניסה אותו מהזירה, מושכת את המהומה תחתיו וצוררת אותה כדי להניח אותה בקצה החדר. על המזרן הקירח שכבו מקס וגרטה, חזותיהם רוקדים מהתרגשות וגפיהם שלובים.
"מקס?", ערפה גרטה את הקסם.
– גרטה?
"אני אוהבת אותך".
ה"ז'ה טם" שלה המס אותו.
שלובים זה בזה נרדמו והתעוררו חליפות. הלילה טרם הגיע לסיומו, וכך גם תינוי אהבתם. מדי פעם היתה זכרותו של מקס מתעוררת, ואיתה תשוקתה. רק כששעון הקוקייה מן הקבלה זימר שלוש פעמים, הבינה גרטה כי הדרך מכאן חזרה לחייה תיחסם לנצח. ותומתה נשטפה בבית הכבוד בקצה המסדרון שאליו יצאה יחפה, ורק סדין עוטף את גופה. בחדר נותר לו, נושם בכבדות, היהודי שלה.
קלמן קפץ אליהם בשבת בבוקר עם העיתונים. פינטו אך בקושי הצליח לפקוח את עיניו, והבחור עם הסנדלים הקרועים התיישב על הכורסה בכניסה, כובעו המטונף ביד אחת וצרור העיתונים ביד השנייה.
"אפשר לקרוא ללנגר?", ביקש.
פינטו הביט ימינה ושמאלה כאילו תר אחרי מאן דהוא, הביט אל דלת הכניסה, ואחר כך אל המדרגות שמעליו ומעל אלה שמעליו, אל התקרה.
"לו סיינטו", התנצל בפני היושב במרומים, ומיד הפטיר: "חדר עשרים ושתיים. האדון מקס ו'אחותו'".
קלמן נקש על הדלת ומצא עצמו עומד במשך דקה ארוכה ומקשיב לקול המולה דקיק מתוך החדר. הוא הסמיק. מקס פתח את הדלת לבוש במכנס ובגופייה, גרטה היתה סתורת שיער. מיטותיהם הוזזו כך שנצמדו זו לזו.
"שייגעץ", מלמל. מקס הואר. קלמן מעולם לא ראה אותו כך.
פינטו נכנס עם מגש ארוחת הבוקר מעט לפני הצהריים, נושא עמו קנקן מפורצלן צ'כי, שאותו מילא בקפה שבישל קודם לכן עם מעט ליבליבי, דואג להסיר אותו מהכיריים הלוהטות רגע לפני שהקיימק נשר מהסיר הקטן. לתוכו השליך כמה קוביות סוכר. לצד הקנקן הונחו שתי צלחות, כמה קישואי גינה קלופים, מספר עגבניות, צלוחיות לבנייה, גבינה רכה, מאפה ממולא גבינה שהמליח בביתו והביא בעבור עצמו, ומספר ביצי חמינדוס שקליפתן החומה הרתיעה קלות את גרטה.
"סאלוד", אמר בחיוך, מביט על ה"אחים" במבט רחום.
גרטה ומקס טרפו את שהוגש להם. קלמן התעלם מהתקרובת והעדיף לסכם למקס, ביידיש, את אירועי הימים האחרונים. יידיש, כך חשב, לא תעליב את גרטה, שהתבוננה בשניים מדברים ביניהם גרמנית קלוקלת במבטא נורא. היא ציחקקה, ואך בקושי הבינה משהו.
"סטאבסקי ומינץ עדיין עצורים, וביום חמישי מתחיל המשפט. קרוסבי נכנס לעניינים. מחר בחירות שבהן נפסיד, ועל זה שמתהלכת בינינו שמועה כי את ארלוזורוב רצחו ערבים, על זה שמעת?"
מקס התרכז באכילה והינהן. משרוקן את בית בליעתו, אמר:
– ערבים יכולים לרצוח את ארלוזורוב בשביל כסף ויכולים להרוג אותו גם בשביל בחורה. הם גם לא יטפסו לבית קברות בלילה כדי לברוח. פוחדים מרוחות רעות. לא החלטתי עוד מה נכון.
"הייתי מגייס אותך לסי.־איי.־די", התרשם קלמן מהמסקנה החפוזה של רעהו. צמרמורת עברה בגבו של מקס, כשקלמן ביטא "סי.־איי.־די". מחר אמצא את בסקינד, אמר לעצמו, אמכור לו משהו.
"תצביע מחר?"
מקס שכח בכלל מהבחירות לקונגרס הציוני.
– אמרת בעצמך שנפסיד, ולכן לא אסתכן בלהראות את פניי בצריף. הייתי מקריב לירה שלמה ומהמר על כך שיהיו שם מחר מהומות. רק אני חסר במקום הזה.
בחדר 22 עמדה שתיקה ארוכה, ואז אזר קלמן אומץ.
"ומה תעשו מכאן?"
מקס הביט בגרטה, ושם את כף ידו בכף ידה.
– נחזור כאילו כלום לא קרה. אני לא חסר לאף אחד, ואני מקווה שהקהילה של גרטה תקבל אותה כמו שצריך. מי שיפגע בגרטה, מתעסק איתי.
"תניחו את העניינים שלי לעצמי", אמרה להם גרטה בגרמנית.
הם הבינו כל מילה.
קלמן פנה לשוב לביתו שהיה במרחק קצר מהפנסיון, והזוג הנרגש ירד לחוף הים, לכיוון יפו. בתפר הזה, על גדות שכונת הקרטון, לא הסתובבו יהודים שחיפשו לעצמם חוף עם כיסאות נוח, גם לא כאלה שתרו אחר שרידי פסולת על קו המים, וגם לא טמפלרים שהעדיפו בימים לוהטים שכאלה את הצלת גגותיהם על פני צליית עורם. הלילה האחרון דמה להפליא ללילה הקודם, ואלמלא נקשה בבוקר על דלתם הגברת קרפין, הם לא היו מתלבשים לעולם.
את גרטה ליווה מקס עד סמוך לאוטובוס מספר 2, ושם פעמיו רגלית לעבר מטה הבולשת ביפו, מקום שבו נדרש. נחוש היה להסיר מעליו את העננה הזאת.
הוא הביט סביבו תוך שהוא פוסע ברחוב השוק. כאן ישב הסנדלר והצמיד מסמרים לסוליות נעלי גברת בעלות עקבים גבוהים, שם ישב צורף בפתח חנותו וליטש טבעת נישואים, ואצל הקצב הופרדו צלעות העגלים זו מזו. הסוככים נפרשו עד תום, עבדאללה הזקן טחן במכתשו פולים שהובאו אליו ממצרים, ונכדיו היחפים הוליכו בין הסמטאות כמה טלאים וטליות, כשהם דוקרים אותם בענף של אזדרכת. על דרך המלך נעה שיירת גמלים ארוכה, נושאת לבני בניין ושקים של זיפזיף, בדרכה אל תל אביב. באוויר עמד ריחו המיוחד של המקום, תמהיל של פיח מדורות וצחנת קרביהן החשופים של בהמות שקוצצו עד זרא. המקום, על תושביו ומקצועם, נראה לו כמו מיזוג של עיירה יהודית וכפר ערבי, רחוק מכל מה שחזה בו ברחובותיה של ורשה באחת הפעמים שלקחוהו אל עיר הבירה. הריחוק שחש פתאום מהמקום שעליו דרך, הכה בו בפתאומיות. אל ארץ חמדת אבות שם פעמיו, וממנה שיווע לנוס.
הרומן "קפה לורנץ" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר
