עוד משחקים, עוד פציעות, פחות יכולת. משהו חייב להשתנות בכדורגל
לכאורה, ככה נראה כדורגלן – או אדם – שיש לו הכל. הוא מרוויח נהדר, הוא קוטף את התהילה ובשנה האחרונה הוא גם מראה את היכולות שלו בצורה יוצאת דופן. אבל מתחת לפני השטח, החיים של פודן כנראה לא כאלה קלים. בהנחה הסבירה שנבחרתו, אנגליה, תגיע לגמר היורו ב-14 ביולי – הוא עומד להשלים שנה רצופה של כדורגל, כמעט בלי הפסקות. 73 משחקים, אחד אחרי השני, בלוח זמנים צפוף במיוחד.
בכתבה גדולה שהתפרסמה השבוע ב"אתלטיק" ע"י העיתונאי פיליפ בקינגהאם, מציין המגזין האינטרנטי את מה שכולנו מרגישים כבר מזמן: יש יותר מדי כדורגל. ובסופו של דבר, מהעומס הזה – כולנו יוצאים נפגעים.
אבל למרות שהנושא כבר מזמן עלה על הרדאר, לא נראה שפרנסי הכדורגל מקשיבים – כי בעונה הבאה, 2024-25, כמות המשחקים של מנצ`סטר סיטי, למשל, רק הולכת לעלות – בעונה הבאה היא עשויה, אם תגיע רחוק בכל המפעלים (וזו הנחה סבירה בהחלט), להגיע ל-75 משחקים. למה? כי בשעה טובה, פיפ"א ילדה בשעה טובה עוד מפעל כדורגל חדש: גביע העולם לקבוצות.
וכך, אחרי קיץ שבו הכדורגלנים של סיטי משחקים מיולי (במשחקי טרום העונה בארה"ב) ועד יולי (בגלל יורו 2024, שבו משתתפים חלק גדול מהשחקנים) – מצפה להם עוד שנה רצופה כזאת. פודן והחברים שלו ינוחו אולי שבועיים, ואז יתחילו את המירוץ מההתחלה – כשבקיץ הבא, במקום לנוח, הם יצטרכו לכתת את רגליהם לארצות הברית, לטובת הטורניר "היוקרתי" החדש. תוסיפו לזה את ליגת האלופות, שכמות המשחקים בה הולכת רק לגדול עם השיטה החדשה (8 משחקים לכל קבוצה ב"ליגה הסדירה", לעומת 6 בלבד בשיטה הקודמת), ותקבלו מצב אבסורדי שבו הכמות רק עולה עם השנים.
יש מי שרואה את הבעיה, ומזהיר. מנכ"ל הפרמייר ליג, ריצ`ארד מאסטרס, אמר ל"אתלטיק": "אם תשפוך עוד נוזל לכוס שכבר מלאה, מתישהו המים יישפכו החוצה". המטאפורה ברורה; שחקני הכדורגל עובדים בעומס משחקים משוגע, שרק הולך וגדל עם הזמן. הרעב שלנו כצופים, מגביר את הדרישות מהם כשחקנים – ובסוף, עלול לחזור אלינו כמו בומרנג.
ואת התוצאות אפשר לראות כבר היום, אצל בכירי השחקנים: הדוגמא של פדרי, למשל, כואבת במיוחד; הקשר המוכשר של ברצלונה סובל מלא מעט פציעות. למה? אולי בגלל שהוא עוד לא בן 22, אבל הספיק לשחק יותר מ-200 משחקי כדורגל עבור נבחרת ספרד והקבוצה שלו. בקיץ 2021 הוא לא רק שיחק עונה שלמה עבור ברצלונה, אלא גם שיחק עבור נבחרת ספרד – גם באולימפיאדת טוקיו וגם ביורו. אפילו לא דקה אחת של מנוחה.
ודוגמאות נוספות באות בתור; ברונו פרננדש, למשל, מופיע למשחק כדורגל כל 5.2 ימים בממוצע, מאז תחילת עונת 2020/21. קיליאן אמבפה, כוכב הכדורגל שהולך (כנראה) לעבור לריאל מדריד, שיחק 37% יותר בכמות הדקות מאשר תיירי הנרי, כשהיה באותו גיל. אותם בני אנוש, נדרשים לעבודה הרבה יותר קשה. מתישהו, דברים יישברו.
ובאופן אבסורדי, כאמור, הרעב והרצון הבלתי שביר שלנו לכדורגל – בסוף פוגם באיכות המשחק שכולנו רואים. מולאנגו הסביר: "קחו את גמר ליגת האלופות האחרון (מנצ`סטר סיטי נגד אינטר) – אלה שתי קבוצות אדירות, עם מאמנים גדולים ושחקני ענק – אבל זה היה משחק גרוע, כי קווין דה בריינה יורד מהדשא אחרי 36 דקות בגלל פציעה, ורודרי משחק עם כיווצים בשריר מהדקה ה-60. בסוף, אנחנו מקבלים הצגה לא טובה. זה היה אמור להיות הסופרבול שלנו, אבל זה לא המצב".
אז מי ייקח אחריות? כרגיל, אף אחד. המציאות העצובה היא שלמרות סימני האזהרה הברורים שאנחנו רואים, והפציעות שרק פוגמות באיכות הכדורגל, ובאורך הקריירות של השחקנים שכולנו אוהבים (ע"ע רפאל וראן שפרש מנבחרת צרפת בגיל 29 בלבד) – אף אחד לא יסכים לצמצם את כמות המשחקים. כי כמו בכל ספורט, עוד משחקים זה עוד רייטינג בשביל גופי השידור, עוד משחקים זה עוד כסף. ולמרות שהליגות והמועדונים עשירים, הם כמובן רוצים עוד ועוד. ככה זה עם קפיטליזם.
אבל הבעיה במודל הזה, שבו אנחנו מוסיפים עוד ועוד מפעלים (מנצ`סטר סיטי, למשל, תשחק בעונה הבאה בשבעה טורנירים שונים), היא שבסופו של דבר אנחנו אוכלים אותה. שחקני הכדורגל, שעליהם מתבסס כל האירוע הזה, פשוט לא יכולים לעמוד בקצב הזה. כן, הם משתכרים מעולה (יותר טוב מרובנו), וזה בוודאי יכול לעזור להם גם ברמה הרפואית; אבל היכולת שלהם לספק את השואו הטוב ביותר בעולם, נפגמת, וכך גם איכות המשחק שכולנו אוהבים.
לפי כל המחקרים, כמות משחקי הכדורגל הרצויה לשחקן היא 50 עד 60 בעונה. שחקני כדורגל גדולים כבר מזמן עברו את המספר הזה, והכמות כאמור רק מאמירה עם הזמן. אז מה יקרה? כנראה שהכדורגל פשוט יצטרך להתנגש בקרחון – או באמצעות תביעות משפטיות (אופציה שארגון השחקנים המקצועני כבר שוקל), או פשוט באמצעות שחקנים גדולים שאנחנו נראה פחות ופחות על הדשא – ויותר בחדרי הטיפולים. כנראה שרק הדבר הזה יגרום, מתישהו, לכדורגל העולמי להתכנס מחדש – ולהבין שהוא בבעיה גדולה.
ה האבסורד הגדול – כולנו אוהבים כל כך כדורגל, ורוצים כל כך הרבה ממנו, שבסופו של דבר אנחנו אלה שנפסיד. אז רגע לפני שעוד עונת קבוצות נגמרת (וקיץ בינלאומי מתחיל), זה הזמן לקרוא לראשי הכדורגל, על משקל שר האוצר לשעבר יגאל הורוביץ – משוגעים, רדו מהגג. הגיע הזמן להפחית את כמות המשחקים, כדי שמשהו מהמשחק שהתאהבנו בו כילדים – יישאר.
