עשור כלכלי אבוד או פגיעה בביטחון? יש דרך שלישית, רק צריך לבחור בה

אם בעבר ניתן היה לקבל את עמדת משרד האוצר כעמדה המאוזנת יותר – בסופו של דבר תקציב ביטחון מנופח בא על חשבון הוצאה אזרחית חשובה כמו חינוך, בריאות ורווחה – הרי שאחרי 7 באוקטובר והמלחמה בחזיתות השונות, נדמה שגם הציבור מבין היום שעם כל הכבוד לחינוך, בריאות ורווחה – הם לא יהיו רלבנטיים אם ישראל תיכשל בביטחון. את התרחיש הזה הרגשנו על בשרנו ואנחנו חיים מאז אותו יום מקולל.

יש גם היגיון מסוים בדרישה של מערכת הביטחון. המלחמה עדיין לא הסתיימה. למרות חיסול הצמרת הצבאית של חמאס וחיזבאללה והחלשת הציר האיראני עם נפילת משטר אסד בסוריה, אין לאף אחד מושג לאן יתפתחו הדברים. במיוחד נכון הדבר לגבי סוריה. למרות ההצהרות על מזרח תיכון חדש שראש הממשלה נתניהו מיהר לצייץ ולמרות הציוצים המביכים של שר הביטחון מהגולן הסורי, התרחישים על עתידה של סוריה שאליה לוטשות עיניים גם איראן, גם טורקיה וגם רוסיה – אף אחד מהן לא נחשבת ידידותית מדי לישראל – רבים ולא בהכרח מנבאים שקט.

לצד זאת, האיום האיראני לא באמת נעלם. למרות המכה שחטפה חזבאללה, המשטר האיראני דבק בעמדתו לחסל את ישראל וסביר להניח שלא יחדל מלנסות לשקם את הציר שבנה במזרח התיכון או לחילופין לחפש דרך לבנות ציר חדש חלופי. האיום האיראני לא נעלם ומדינת ישראל חוותה אותו גם במהלך סוף השבוע האחרון עם השיגורים לישראל של בני בריתה, החות'ים מתימן. אחרי 7 באוקטובר כבר אי אפשר להקל ראש באף אחד מהתרחישים והאיומים ואף אחד לא באמת רוצה להגיד לא לצה"ל שבעצמו נדרש לחישוב מסלול מחדש אחרי עשור שבו התמקד בתוכנית של צבא קטן וחכם.

המציאות הביטחונית הזו לא מתרחשת בריק. המתיחות הביטחונית מאפיינת הרבה יותר מאת המזרח התיכון. מלחמת רוסיה-אוקראינה היא עובדה ידועה, אבל בחודשים האחרונים נראה שמדינות ברחבי העולם מתחילות לחשוב על התחמשות והגנה – למשל מדינות האיחוד האירופי שמגדילות תקציבים והשקעות בכלי נשק ובפיתוח של טכנולוגיות הגנה. בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב לא תורמת אף היא לשקט העולמי כשהוא נחוש לבלום את ההתרחבות הסינית, מה שעלול להביא בתורו למחסור בחומרי גלם ורכיבים שמיוצרים במזרח הרחוק.

כל אלה מייצרים עלייה בביקושים לחימושים מחד ולקשיים בהבאת חומרי גלם לייצורם מנגד. אלה בתורם עלולים לגרום לעליית מחירים משמעותית בכל עולם התעשיות הביטחוניות ודחייה ברכש של מערכת הביטחון הישראלית – אופציה הגיונית נוכח המצב הכלכלי של מדינת ישראל כיום – עלולה לייקר משמעותית את אותם חימושים ומערכות שצה"ל מחפש לקנות כיום. זהו רק טיעון נוסף שתומך בשאיפות של מערכת הביטחון לקבל תוספת תקציבית משמעותית כאן ועכשיו ולא להמתין איתה להמשך.

ועדת נגל ובעקבותיה גם הממשלה יידרשו לפיכך לקבל החלטות רעות – או להגיד לא למערכת הביטחון ולהסתכן בהתממשות תרחישי האימה הביטחוניים, שאחרי 7 באוקטובר הוכחו כלא מופרכים, או לאפשר למערכת הביטחון לקבל את התקציבים שהיא נדרשת אליהם ולהכביד את הנטל על הציבור. צריך לקחת בפרופורציות גם את האמירות של מערכת הביטחון. אנחנו מורגלים מדי שנה לאמירות המאיימות שלהם סביב דיוני תקציב הביטחון, שהפעם נועדו להלך אימים על חברי ועדת נגל. המספר האמיתי הוא ככל הנראה איפשהו באמצע בין רצון מערכת הביטחון לחוסר הרצון של משרד האוצר, כפי שגם בנק ישראל קבע לפני כמה חודשים. עם המספר הזה אפשר להתחיל להתגלגל למקורות שמהם הוא יגיע.

אף אחד מהפתרונות האלו לא אידיאלי. כל בחירה שלא תהיה, תהיה רעה לציבור. אם יילכו עם מערכת הביטחון, הממשלה תגרור די בוודאות את המשק כולו לעשור אבוד כמו שהיה אחרי מלחמת יום כיפור. אם יילכו נגדה, מצב המשק אולי לא יתדרדר לתהומות עמוקים יותר, אך תחושת הביטחון תיפגע. וכשהתמורות הגיאו־פוליטיות מתרחשות בקצב מהיר ואף אחד לא יודע מה תהיה התוצאה, לא בטוח שהנזק הזה יהיה "טוב" יותר.

ישנו פתרון נוסף. סיכוייו תחת הממשלה הנוכחית אפסיים. הוא דורש שינוי כיוון חד מזה שמובילה ממשלת נתניהו מאז הקמתה לפני שנתיים:

1. הקטנה דרסטית של הממשלה: ממשלת נתניהו הנוכחית היא בין הגדולות והמנופחות שהיו בתולדות המדינה. צירופה של סיעת תקווה חדשה של גדעון סער אף הגדילה אותה. ב־2014 העבירה ממשלת נתניהו אז את חוקי המשילות שבהם נקבע כי גודל הממשלה לא יעלה על 19 שרים, כולל ראש הממשלה עצמו. זה אחד החוקים הראשונים שנזרקו לפח במסגרת ניסיונותיו של נתניהו לבצר את שלטונו (גם בממשלת בנט-לפיד חרגו ממספר השרים הזה). קיצוץ מאסיבי של משרדי הממשלה המיותרים ומיזוגם של משרדים אחרים יכול לייצר חיסכון כספי של למעלה ממיליארד שקל. לצד זאת אפשר כמובן לוותר על הכספים הקואליציוניים המיותרים – מעל 4 מיליארד שקל שנועדו אך ורק לשמר את הממשלה על כל מרכיביה.

2. סיום המלחמה וחיסול שאיפות ההתיישבות בחבל עזה: אם מחפשים איפה אפשר לחסוך בתקציב הביטחון הרי שזה בהוצאת הכוחות מרצועת עזה. בניגוד להצהרות נתניהו ושריו, הלחץ הצבאי לא הצליח להחזיר עד כה את כל החטופים משבי החמאס. ובהינתן שהצמרת הצבאית של ארגון הטרור כבר מזמן חוסלה, נראה שהדרך לממש את המטרה הכי חשובה במטרות המלחמה –השבת כל החטופים – עוברת בהסכם שיסיים את המלחמה. הקולות שיוצאים מלשכת ראש הממשלה בימים האחרונים, תחת הלחץ של השרים סמוטריץ' ובן גביר, מסמנת את ההיפך הגמור. שני האחרונים גם בכלל היו רוצים לראות את ישראל מיישבת מחדש את חבל עזה, מה שיחזיר את צה"ל לפעילות שוטפת מלאה ברצועה ויגדיל את ההוצאה על הביטחון שם.

4. חיזוק יחסי החוץ עם השכנים: המלחמה ותוצאותיה הביאו את המזרח התיכון כולו לסיטואציה חדשה שמדינת ישראל חייבת לנצל כדי להביא למינימום את הסיכונים העתידיים. טיפוח ציר מתון מול הציר האיראני הנחלש. חיזוק היחסים מול המדינות השכנות שעימן יש לנו הסכמי שלום, כמו ירדן ומצרים, חשובה לעין שיעור בעת הנוכחית. אחרי ההפיכה בסוריה, אחד החששות הגדולים הוא מכך שיצר ההפיכה הצבאית יעבור את הגבול גם לירדן ויפגע במשטר של המלך חוסיין. תרחיש שכזה מהווה איום ביטחוני שאסור להקל בו ראש בגבולה המזרחי של ישראל ועלול להחזיר את האיום האיראני ישירות לפתחנו. עוד לפני שמדברים על הגעה להסכם עם הסעודים, היה טוב אם ממשלת ישראל היתה פועלת כדי לחזק את הקשר עם הירדנים ואת שיתופי הפעולה הכלכליים איתם, ובטח שלא מתסיסים את הרוחות עם ניסיונות לשנות את הסטטוס קוו הדתי בהר הבית.

5. ביטול כל הליכי ההפיכה המשטרית: מעבר לכאן ולעכשיו, מדינת ישראל חייבת להסתכל קדימה על בניית מנועי צמיחה שישככו את הצורך בתקציב ביטחון גדול יותר. בשנתיים האחרונות ממשלת ישראל תחת נתניהו עשתה כמעט הכל הפוך ופגעה קשות במשק המקומי. בין אם זה בהורדות דירוג האשראי, אליהן התייחס שר האוצר בביטול, ובין אם זה בניסיון ההפיכה המשטרית שהפך את ישראל מגן עדן למשקיעים למקום מסוכן שמשקיעים חושבים פעמיים אם להשקיע בו. הניסיונות לפגוע ולהרוס את מערכת המשפט, בהובלת שר המשפטים יריב לוין, פוגעים במוניטין של ישראל ובקלות עשיית העסקים בה – משקיעים יחששו לעשות עסקים במקום שבו מערכת המשפט לא יכולה להגן עליהם ונגועה בשיקולים זרים ופוליטיים.

קידום ההפיכה המשטרית הביא גם לעלייה בהגירת המוחות של ישראלים משכילים לחו"ל. עליית האנטישמיות ברחבי העולם סביב המלחמה אולי הרתיעה ישראלים שחשבו להעתיק את מגוריהם, אך עם שוך הקרבות וחזרת החקיקה הדורסנית בכנסת, המגמה עלולה להתחדש. כשמצרפים לזה כלכלה במצב רע והיעדר אופק כלשהו, עוד ועוד אנשים נכנסים למעגל של מי שבוחנים האם עתידם במדינת ישראל. וזה רע מאוד למדינה, לצה"ל ולכלכלה.

כדי להחזיר את הביטחון למשקיעים, לאקדמאים וגם לעובדים בהייטק אחרי שנה של מלחמה קשה, על ממשלת ישראל היה לעצור את כל המהלכים, בעוד שזו ממשיכה לדהור אליהם ביתר שאת.

הדיון בתקציב הביטחון מתמקד אמנם בכאן ובעכשיו. רואים לכל היותר שנתיים קדימה. אבל כדי לנצח את המלחמה הבאה, שעלולה לבוא בטווח של עוד כמה שנים מהיום, מדינת ישראל צריכה חברה וכלכלה שיידעו לנהל ולממן אותה. המשך מדיניות הפילוג על ידי הממשלה הנוכחית והכניעה לקולות הקיצוניים בקואליציה גובים מחיר כלכלי כבד ומביאים את ישראל למקום הפוך מזה שהיא צריכה להיות בו על מנת לשרוד את האיומים הבאים.