פודטראק בעפיצות גבוהה: הקסם של יינא

לאט לאט מתמלאת החורשה באנשים. הם קונים לעצמם אוכל ויין ומתיישבים ליד השולחנות המכוסים במפות צחורות ומקושטים בחרציות. המראה כמעט סוריאליסטי. אחרי שנה ורבע של מלחמה, אנשים נושמים, ובכלל, לראות כל כך הרבה ירוק רבע שעה מהבית, זה משהו ממש מיוחד. פרויקט יינא, או בשמו המלא יינא – מרתף יין על גלגלים, מתגלגל כבר שנתיים. בסיס האם שלו בארסוף, היישוב הצופה לים, ביתם של המיליונרים, והנה אנחנו כאן, זוגתי ואני, ברגע נדיר של שקט בשישי בבוקר. הרעיון מאחורי יינא הוא פשוט, אבל מבריק: מזמינים מקום, מגיעים, חונים בגן הפסלים של ארסוף — אחד המקומות הכי יפים במרכז, אל תוותרו על ירידה לחוף אחר כך. פעם אפשר היה אפילו לראות פה צבאים. בכל פעם מתארחים כאן יקב ישראלי אחר ושף אחר. הפעם היו כאן יקב פלדשטיין, מחלוצי היקבים בגליל העליון, שהמשיך לייצר שם גם בעת המלחמה יינות מזני מורשת מצוינים, והשף עומר אבישר, מי שהיה השף בפועל של מסעדת קלארו והסו־שף במסעדת טוטו – שתיים מהטובות שבמסעדות בישראל. כיום הוא מחזיק בקייטרינג קטן ואיכותי, כמו רבים במקצועו שהתייאשו קצת מהמטבחים הלחוצים של המסעדות.

אז הזמנו כוס רוזה וכוס שמש (בלנד אדום של ענבי סירה, גרנאש וארגמן), כל אחת ב־45 שקל, וצלחות עם טרטר דג, פאייה בקר וסלקים צלויים. הדג הגיע עם טאבולה, רימונים ויוגורט עיזים (65 שקל), הבשר היה מנתח אונטריב, ברכז רימונים עם פריקי וכרובית (80 שקל) והסלקים הוגשו עם גבינת בושה ורוטב ויניגרט תפוזי דם (65 שקל). ב־300 שקל סגרנו בילוי זוגי נהדר, לצערי לא עניין של מה בכך בימינו. אפשר למצוא גם כוס יין ב־40 שקל, והצלחות מתומחרות ב־80-50 שקל. אפשר להזמין גם בקבוק וגם לקנות בקבוק הביתה, ב־15% הנחה.

קובי ראובני (45), הרוח החיה מאחורי יינא, הוא מפיק פוסט בטלוויזיה ("בייבי בום", "הישרדות") ומתווך נדל"ן שיחד עם שותפו וחברו מילדות בכפר־סבא, רועי בר (גם הוא בן 45), מפיק לוגיסטי בחברות קייטרינג ואירועים – הם מגשימים חלום ישן. ראובני מעיד על עצמו שתמיד אהב וחקר יין ישראלי, ביקר ביקבים ועדיין לומד יין ב־wset, בית הספר הגדול בעולם ללימודי יין. "אני יזם באופי. כבר לפני ארבע שנים חשבתי מה לעשות עם יין. חשבתי לייצא יין ישראלי והבנתי שזה מסובך מדי", הוא אומר. "לפני שנתיים ראיתי בשדרה החמישית בניו יורק פודטראק שהיה בנוי מחביות יין ומזג יין ישר מהחבית, ונפל לי האסימון. גם רועי חיפש מה לעשות אחרי שסגר את הקייטרינג שלו, ואמרנו יאללה, זה בינגו. את ארסוף מצאנו במקרה. באירוע הראשון היו 250 איש והופתענו מההיענות. בשיא הגענו ל־550 איש באירוע, ועכשיו אנחנו עוצרים ב־450, שפרוסים על חמש שעות בשני סבבים, אבל אין הגבלת זמן ישיבה".

כל היקבים נענים להצעה להשתתף?

ראובני: "בשמחה. אנחנו חשפנו את יקב ליבנה שנמצא עכשיו במסעדות a וג'ורג' וג'ון, למשל. אנחנו מחפשים יקבים פחות מוכרים. הרבה מגיעים אלינו בלי לדעת איזה יקב נגיש, ועדיין מרוצים. לפני שאנחנו מביאים יקב אני בודק וטועם כל יין. אם אני לא מתחבר, זה לא ייכנס. אני בוחר בפינצטה גם את היקב וגם איזה יין שלו יימזג".

הם משתדלים לא לגבות יותר מ־50 שקל לכוס. זה אולי לא נשמע זול במיוחד (כי זה לא), אבל מי שמכיר את מחירי היין בתל אביב, יודע לצערו שמדובר כמעט במחיר מציאה. התארחו כאן כבר יקבים נהדרים כמו יקב תל, חרשים, רקנאטי, קסטל, עגור וגם אחרים, מפורסמים פחות, ושפים כמו אבנר לסקין, אוהד מטלון (שחזר מארצות הברית ועושה ארוחות פרטיות), אייל גימשי (בעלי הפודטראק בגבת שמבשל רק מחומרי גלם מקומיים) ואפילו חיים כהן. בהמשך יגיעו המאפייה הנודדת של ארז קומרובסקי וחנן עזרן ויוסי שרף (שעבד עם מאיר אדוני). אבל היין והאוכל, טובים ככל שיהיו, הם לא הסיפור כאן, או לפחות לא החלק החשוב בו. האפשרות לשתות ולאכול בחיק הטבע ממש, בלי לנסוע שעתיים לכל כיוון, היא לא פחות מסנסציה לטעמי. הוסיפו לזה את הכבוד שעושים כאן ליקבים ולשפים המקומיים, ותקבלו פרויקט מקסים במיוחד. יינא מתגלגל לעתים גם למחוזות אחרים, אבל לפחות פעם בשבוע הוא בארסוף. חשוב להזמין מקום מראש דרך האתר yeyna.wine