השחקן רוי מילר מככב בהצגה "מותרת לכל אדם" שכתבה איה קפלן ועתידה לחזור לבמות בחודש מרץ הקרוב. בראיון מיוחד ל"מעריב" סיפר השחקן על המורכבות לגלם תפקיד של גבר שמפעיל התעללות רגשית על זוגתו ולא נותן לה להשתחרר מהנישואים, תמרורי האזהרה המעורפלים במערכות יחסים המתאפיינות באלימות רגשית והניסיון שלו לשמור על ילדיו הקטנים מפני תכנים קשים המסתובבים ברשתות בעקבות המציאות המטלטלת במדינה.
"ההצגה חוזרת במרץ ולשמחתנו היא תרוץ עוד הרבה. בעצם 'מותרת לכל אדם' מגוללת את הסיפור של אפי (אפרת בוימולד) – אפרת שנשואה לבועז, אותו אני מגלם. אפי למעשה עוברת מסע מטלטל בדרך אל החופש שלה מהרגע בו היא מחליטה להיפרד מבועז עד הרגע שהיא מקבלת את הגט – בועז עושה לה את המוות. זו לא הדמות הראשונה הקשה של 'הגבר האלים' שאני משחק".
איך ניגשים לדמות כזאת?
"כל פעם שאני ניגש לגלם דמויות כאלה שעל הנייר נתפסות כרעות – עומדת לנגד עיני משימה אחת: להניח את כל הדעות הקדומות בצד. אני מנסה להבין מי האיש הזה? מה הפצע שלו ומהי התשוקה שלו? מה הוביל אותו להתנהג באופן הזה? מה גרם לו להגביל למצב הזה. אני מנסה להבין ולהתחקות אחר הדמות הזו כדי למצוא פיסה של הזדהות".
"במחזה בועז הוא סגן אלוף במילואים, מלח הארץ, עשה בדיוק אקזיט עם החברה שלו – תרם סכום מכובד וככה מתחיל הוא מתחיל את המחזה כדמות חזקה איש מאוד מוצלח. הוא נעדר המון מהבית, מתחילת המערכת יחסים שלהם, ואז כשהוא חוזר הוא מוצא קושי להשתלב בתוך הבית שלו. בעיני הוא לא איש רע הוא איש שאיבד כיוון ומוגבל בתקשורת שלו".
"אפי נמצאת בזוגיות אלימה שלא מתבטאת רק באופן הפיזי. מאוד קשה להבין את זה כי כשאין אלימות פיזית אז התמרורי אזהרה יותר מעורפלים".
"בהצגות הראשונות כשעליתי להשתחוות הרגשתי את האמביוולנטיות של הקהל, רק לפני רגע הן תיעבו את בועז ואת מה שעשה לאפי ועכשיו עלה אור קהל עומד מולם השחקן והם עדיין כל כך בתוך הסיפור וקשה להם לאכול אותי ברגעים האלה. איה הבמאית בנתה שם רגע שאפי ואני מתחבקים כאילו להראות לקהל שזה נגמר ועכשיו השחקן והשחקנית "בשולם" וזה נפלא בעיניי כי זה אומר שהם עמוק בתוך הסיפור והחוויה וקשה להם לעשות את הקאט הזה. רק אחרי שאני פוגש אותם מאחורי הקלעים הם מעט מתרככים ואומרים "דברים בסגנון 'היית מעולה שנאתי אותך'".
"יש עוד קולות שמגיעים מהקהל והם: 'הבנתי אותו את בועז וראיתי את המצוקה שלו וחוסר היכולת שלו להשתנות, הוא גם מסכן בסופו של דבר'. וגם אני רואה כך את בועז שהוא בסופו של דבר גם סוג של קרבן של תפיסות עולמו המובהקות והעקשניות ושהוא מנסה לצאת ולהשכין שלום בית הוא פונה לבית הדין הרבני שזאת בעצם הכתובת האחרונה שיכולה לעזור לו".
"כולם יודעים שבית הדין הרבני כמעט ולא מצדד באשה וזכויותיה ורואים זאת היטב במחזה אבל גם בועז שתולה את יהבו במקום הזה שיפתור לו את בעיות הזוגיות מתאכזב לגלות שאין למקום הזה באמת כלים לא לטפל ולא באמת לעזור".
בהקשר של אדם מצליח, עם כוח, שמנצל את כוחו ופוגע – איך אתה רואה את הקשר הזה למציאות ובדגש על עולם הבידור?
"אני חושב שההשוואה לא נכונה לגבי כל הפרשיות הללו, כמובן שכל מקרה לגופו. אבל בסופו של יש כאן משהו שקורה בתוך הבית. יש משפט נורא יפה בהצגה – 'אף אחד לא יודע מה קורה בתוך הבית'. אנחנו חיים בעולם שהרוב בו נשען על נראות – הרשתות החברתיות הפכו להיות מעין בית משפט מאוד מהיר. יש תחושה של איזשהו איבוד כיוון – כל יצור אנושי וכל בן אדם חווה קושי מסוים ובמציאות הזאת מטופחת התדמית שמסתירה את הקושי".
כמה זה משפיע עליך?
"אני חושב שההתמודדות עם זה יכולה להיות יום יומית. ברגע שאני מתחיל לחשוב 'למה לא קיבלתי את התפקיד הזה?' או למה אני לא עושה את זה׳ אני בעצם רק מתרחק מההוויה ומהדברים שאני רוצה לעשות. צריך לדעת לשחרר את המחשבות האלה".
בהקשר של רשתות חברתיות וההשפעה של זה, כמה אתה מאפשר לילדים שלך להתקרב לטלפונים ומסכים?
"הילדים שלי מאוד קטנים, הקטן עוד לא בן שנתיים והגדול בקרוב יהיה בן 5. אני אבא מאוד פעיל ומעורב ולא מתכוון לוותר על השנים היפות האלה. אנחנו מרשים להם לראות מסכים רק בסופי שבוע ומגבילים להם את הצפייה. כשהם מקבלים מסך צריך גם להבין לאיזה תכנים את נחשפים. אנחנו עם יד על הדופק בהקשר הזה גם משתדלים לא להיות תקועים בטלפון לידם כי בסוף הילדים רואים את ההורים. אני מנסה לעשות את ההפרדה – כשאני עם הילדים אני איתם".
"הקטן שלי נולד שנה לפני השבעה באוקטובר. אנחנו חיים בתוך טראומה שמייצרת פוסט טראומה ובכל הקושי בדבר הזה – אני מרגיש שזה דווקא מכניס את החיים מאוד לפרופורציה, ואני מוצא את עצמי בהודיה על הדברים הקטנים – כשאני זוכה לחבק את הילדים שלי. המחשבות על אנשים שלא איתנו ומשימת חייהם הייתה להגן על הילדים שלהם קשה מנשוא. רק לחשוב על הרגעים שהמשפחות האלה עברו ועדיין עוברים. כל מה שקשור לאופן שבו אני מתווך את הדברים האלה גם מורכב – הקטן שלי באמת מאוד צעיר אז אנחנו לא מדברים על זה אבל הגדול שלי יודע שיש מלחמה. אני מעביר לו את זה בטייטלים ואומר שיש אנשים שהלכו לאיבוד ואנחנו עושים הכל כדי להחזיר אותם".
אתה מרגיש שבאמת עושים הכל כדי להחזיר אותם?
"אני חושב שהאוויר של כולנו הצטמצם – נפח הריאות ירד. הכי חשוב להחזיר את כולם הביתה אם הם לא יחזרו לא נוכל לנשום כמו שצריך. הממשלה לא עושה מספיק כדי להחזיר אותם. אם היו עושים הכל אז הם היו חוזרים. לא היינו מגיעים לחמש מאות יום. לא היינו מגיעים למצב שבו הביבסים חוזרים אלינו בארונות. אי אפשר להכיל את זה. אי אפשר לתפוס את זה – אלה תהומות שקשה מאוד לתפוס את הרוע והאכזריות הזאת. זה נורא. מאוד קשה. תראי אני גדלתי על אתוס כזה שלא משאירים אף אחד בשטח – הייתי בצבא הייתי לוחם בשייטת, וצה"ל, המדינה וכל דבר שבנה את הישראליות זה שלא משאירים אף אחד מאחור. אנחנו ישראלים – לא משאירים. וכשזה נשבר, ואתה מרגיש שעוד יש אנשים שנמצאים במקומות חשוכים מתחת לאדמה ועוברים התעללויות, ויש בן אדם שתקוע באיזו מנהרה לחה בעומק – קשה לתפוס את זה. הנה הישאם א סייד שכח לדבר. הם נרקבים שם מתחת לאדמה וכלואים בשלשלאות ואי אפשר להמשיך לחיות ככה – עד שלא כולם יחזרו אנחנו לא נוכל לנהל חיים תקינים אף אחד".
מה דעתך על מה שמתחולל במדינה מבחינה חברתית?
"אשתי חלתה לפני כמה שנים בסרטן ובתקופה הזאת התקרבנו מאוד והעמקנו את האמונה שלנו. התחתנו שוב, הפעם עם רב, ומי שחיתן אותנו היה הרב טולדנו, שהוא הרב הראשי של ראשון לציון, והוא היה פשוט מדהים. זה היה תיקון מאוד מרגש ובכלל, היום הזה הוא אחד הימים המכוננים והרוחניים שאשתי ואני חווינו. רצינו את הערוץ הפתוח הזה והוא הגיע. יש לי לא מעט חברים שמחוברים לדת והולכים לשיעורים, ומדי פעם גם אני קופץ לשיעור תורה כי יש בה באמת סודות קסומים וכלים שימושיים לחיים. לצערי, דת ופוליטיקה והדתה עושים שירות רע לתוכן עצמו שנמצא מתחת ומרחיקים אנשים כמוני מהדברים היפים שיש לה להציע. התורה לא זקוקה למתווכים, אם אתה רוצה לדבר עם אלוהים אז דבר איתו, יש לך ערוץ פתוח. הייתי רוצה להיות אחד שמדבר איתו יותר.
יש לי חברים מהמגזר הדתי לאומי, חברים שהכרתי בצבא והתאספו בדרך, והם אהובים גדולים שלי. יש קרע גדול בעם וכעס גדול על שליחי הציבור הדתי שגם אני שותף לו, אבל בסופו של יום זוהי פוליטיקה, והיא כאמור תלושה ומרחיקה בין אנשים ועושה את הדבר ההפוך – קרוב לבבות. רוצה לומר שכשאני נמצא עם חברי הדתיים יש הרמוניה, ואנחנו מסכימים על 90 אחוז מהדברים. חשוב לזכור בימים אלה שלפעמים היושבים בכנסת לא מייצגים באמת ציבור שלם, ואין להם בעלות על הדת, ובסוף, כשאתה יושב אחד על אחד עם בן אדם, אתה מבין כמה אנחנו קרובים – דתיים וחילוניים, זה לצד זה. אני מתגעגע לימים שדתיים וחילוניים חיו זה לצד זה, וכיבדו את החילוניות והדתיות אחד של השני, וקיבלו את האחר כמו שהוא, מבלי לנסות לכפות שום דבר אחר על השני".
