אמרתם "אותנטיות", אמרתם רוני קובן. עד כדי כך כי נדמה שקובן, המראיין בעל קול הבס המזוהה עימו בקשר בל-ינותק, כבר חובק מיני-כישרון תחת מטריית האותנטיות הזו, שבלעדי אולי רק לו: להזיל דמעות מעיניהם של מרואייניו. זה קרה כמעט עם כל אחד שהתראיין אצלו, גם אצל מי שהצהיר ואסר על עצמו מראש שלא יבכה, כדוגמת השחקנית מגי אזרזר.
אמש במוצ"ש זה גם קרה עם האיש והקשיחות, העיתונאי עמרי אסנהיים, שגם בעיניו התגנבה לה לחלוחית ברגע שניפץ את "המנעד הרגשי המצומצם", אותו כינוי מפיו של אסנהיים שסיפר שייחסו לו פעם. אסנהיים וקובן אמנם נפגשו לריאיון של אחד על אחד פעם ראשונה באופן פורמלי, אך הם כבר חולקים היכרות של שנים רבות, וכן פסגות קריירה משותפות בתכנית התחקירים "עובדה", ברדיו "כאן ב'" וב"יהיה טוב", שחוזרת לעונה שנייה.
כמובן, כשהצמד-חמד המקצועי הזה נפגש לריאיון במסגרת שכזו, קל מאוד לזהות כבר בשניות הראשונות את החיבה הסחבקית השרויה בין השניים. זהו אולי גם הגורם שבסופו של דבר מוביל באותו רגע טלוויזיוני מרגש, מפעים, חד פעמי ובעיקר אותנטי, להפעיל גם את שק הדמעות של קובן עצמו.
אסנהיים, כתב-חוקר בנשמתו, התוודה כי התחקיר האמיתי המפוספס יותר מכל בחייו – היה דווקא של אימו. "התביישתי לשאול אותה על מוות, כי לא רציתי שהיא תחשוב שהיא הולכת למות. לא עשיתי שיחת פרידה עם אמא שלי, ולא דיברתי איתה על המוות שלה אף פעם", אמר על אימו שנפטרה בגיל 62 ממחלת הסרטן. כשקובן שאל אותו איזו שאלה היה רוצה לשאול אותה אם היה יכול, השיב אסנהיים אחרי שניית מחשבה: "כמה את אוהבת אותי?". וברגע המזוקק והייחודי הזה, הוא הנחית כאמור את הפצצה הרגשית בתכנית, ומשם נדלקו גם ניצוצות ההתרגשות בעיניהם של השניים.
"לא אמרו אצלנו הרבה בבית 'אני אוהב', לא זוכר שאמא שלי אמרה לי: 'אני אוהבת אותך'", סיפר אסנהיים, ובמקביל הרחיב על הטיפול הפסיכולוגי אליו נחשף לראשונה רק השנה, בגיל 49, לאחר שנים של ניתוק והדחקת עולמו הפנימי. "לא הסתכלתי פנימה אף פעם. אני כועס על עצמי, כי זה לחיות חצי חיים בעצם", הוא שיתף בכנות עמוקה. בכך, הצליח אסנהיים לשבור את חומת הקשיחות והרצינות שלו בתור מי ששירת בין היתר ביחידת החילוץ 669 והיה עד לאסון הסלוקי.
בין עוד מספר שיתופים שלו על חוויותיו מהצבא, שגם הם היו למקפצה רגשית עבורו ועבור הצופים, אסנהיים העיד על עצמו לפני כן כי הוא נמשך יותר ל"bad guys" מאשר לחיילים הטובים במערכה במהלך עבודתו. "יותר מעניין אותי לשתות קפה עם אפי נווה מאשר עם אהרון ברק", הצהיר אסנהיים בנימה חד משמעית, ללא היסוס. המשפט הזה היה הסיפתח למה שבהמשך התברר כדיסוננס כמעט מוחלט, בין משיכתו לצד האפל והנסתר של מי שהיו לזרקור תחקיריו, לבין הקהיית נבכי הנפש שלו.
בנוסף לכך, אסנהיים חשף כי למרות הנטייה שלו לדבוק באמת, היו רגעים שבהם גירד את הקו האפור של המוסריות וכופף את האמת הקדושה לטובת הנרטיב בתחקיר. אסנהיים הצליח להתחמק מעט מהבעייתיות המוסרית במשלח ידו שקובן הציף, ותלה את כיפוף המוסריות הזה במטרה הנעלה יותר של השגת המידע המהימן עבור הקורא והצופה. עליי זה לא עשה רושם משכנע, והייתי אולי מצפה שקובן ינבור יותר בסוגיה ויעמת את אסנהיים איתה. אך במקום זאת הוא חתם את הנושא, והפליג לשאלה בעלת אופי פילוסופי יותר. זה היה הרגע בו החברות בין אסנהיים לקובן לא שירתה את הראיון הזה נאמנה, ונפלה למקום של עשיית הנחות בין קולגות.
על כל פנים, אצלי, צופה אדוקה ב"פגישה", זה נהפך כבר למעין הרגל וציפייה דרוכה של חוויית טרום-הצפייה. לחכות האם רוני קובן יעשה זאת שוב. האם המרואיין הנוכחי יצליח "ליפול ברשת" ולבכות במהלך הריאיון? "ליפול ברשת" הוא לא בהכרח דבר רע, אולי אף להיפך. הוא משאלת ליבו של כל מראיין, ובעיניי גם של כל צופה. בעולם של טיקטוק, סטורי, אינסטגרם והרבה מסיכות מטאפוריות בשמות נוספים, יש משהו בהסרת חומות ההגנה, התדמית המסוגננת והמהוקצעת וכל הפאסון הזה, שמזכיר לנו שלפני הכל אנחנו בני אדם. אין כאן ניסיון להדהוד מסרים בסגנון "כולנו רקמה אנושית אחת", אלא להצבת רף איכותי וגבוה ליצירה דוקומנטריסיטית אמיתית. זה לא אומר שאחפוץ לראות כל אחד בוכה בריאיון, אך כן לחוות יותר מהאדם שמאחורי הדמות, שזוהי סה"כ מטרה די מתבקשת ונדרשת מריאיון טלוויזיוני.
אז כן, רוני קובן גרם להזלת דמעה, או לחלוחית קלה אם תרצו, בעיניו של אסנהיים, אלא שהפעם גם העיניים שלו לא נותרו יבשות. יש מפגש אנושי-חברי טהור מזה? אני חושבת שלא, ואלו מהמומנטים שאני אוהבת לחבק, לשמור ולגזור בדיסק און קי של מגירת הזיכרונות העמוסה שלי. יש שיתייחסו לזה בהינף עפעף ויגדירו את זה כמחווה רגשית קיטשית. חרף זאת, אין מה לעשות – אותנטיות, ובמיוחד זו המתגבשת ומוגשת תחת ידיו של קובן, אי אפשר לזייף. בשביל לטעום מכך, אין מנוס בפניכם מלצפות בפרק המלא, ואולי להשתהות על הרגע הוידוי הספציפי הזה של אסנהיים, שתפס אותי יותר מכל.
