אחרי הפוגה ארוכה שבה הדרתי את רגליי מהפגנות, חזרתי באחד הימים האחרונים לאחוז את דגל ישראל ברחבת כיכר הבימה, כאחד מתוך רבבות שקראו לסיום הלחימה והחזרת החטופים.
ואז הבחנתי בהם – כמה עשרות אנשים שהתגודדו במתחם מאולתר וקראו להפסיק, ומייד, את "רצח העם" (לעיתים הם העדיפו "ג'נוסייד"), שאותו אנחנו עושים לעזתים.
רצח עם? אנחנו? נתחיל בהגדרה המקובלת. רצח עם הוא ניסיון מכוון להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה חברתית מסוימת. מי הם המאשימים העיקריים אותנו ב"רצח עם" (חוץ מאלה שבתוכנו)?
רוב המדינות שמאז ומעולם היו נגדנו וסיבותיהן עימן; חופן גדול של מדינות "העולם המערבי" (מערב אירופה, ארצות הברית, קנדה); והפלשתינים כמובן. אם כל כך הרבה מאשימים אותנו, אולי יש אמת בדבר? לא.
אפתח בתזכורת נדרשת. שושלת משפחות "הקורבנות התמימים הפלשתינים" החלו לטבוח בנו שנים רבות טרם הקמת צבא ההגנה לישראל וכיבושי 48' ו־67'. והם עשו זאת בכל הזדמנות שנקרתה בידם והם עשו זאת בלי פרובוקציה יהודית שקדמה לכך, למעט זה שהיהודים בארץ ישראל לא באו להם טוב בעין.
ואז הגיע 7 באוקטובר 23'. ומי שרק שכח, הדחיק או הכחיש במי עסקינן, קיבל תזכורת חיה עם התנפלות הנכדים, הנינים ובני הנינים של "הפורעים הוותיקים".
ב"חגיגת טבח", שתוכננה מראש, פלשתינים מרצועת עזה אנסו, ערפו, שרפו או "סתם" הוציאו להורג – בתיעוד המצביע על הנאתם מכך – קרוב ל־1,000 תינוקות, ילדים, ילדות, נערים, נערות, נשים, גברים, קשישים וקשישות. חפים מכל פשע חלקם, תושבי העוטף שהושיטו להם יד מחבקת כל השנים, הסיעו אותם לבתי חולים בישראל.
עזרו להם להתפרנס. פלשתינים, שעל לא מעט מקירות בתיהם, שאליהם הגיעו כוחות צה"ל במלחמה שפרצה בעקבות הטבח שהם עשו בנו, התגלתה מפת "מדינת פלשתין לעתיד לבוא". והיא ממוקמת מהים ועד הנהר, בלי סימן וזכר למדינת ישראל.
למי ששכח, או לא ידע, אני גם מזכיר שהם, רוב רובה של האוכלוסייה הפלשתינית, דבקים עד עצם היום הזה במצעם הרעיוני "האמנה הפלשתינית" (שנכתבה בשנת 1964), ולפיה "פלשתין היא מולדתו של העם הערבי־פלשתיני; הפלשתינים הם בעליה החוקיים של האדמה; חובה לאומית לטהר את פלשתין מהקיום הציוני". והם, הפלשתינים, ביצעו בנו סוג של "רצח עם", ועדיין מתכוונים לבצע בנו. שהרי "חובה לטהר את פלשתין מהקיום הציוני".
אז למה בדוח של ארגון "אמנסטי" הבינלאומי נקבע כי ישראל מתייחסת לפלשתינים ברצועה כקבוצה שאינה ראויה לזכויות אדם ולכבוד, מתוך כוונה להשמיד אותם? כי אמנסטי, ארגון ראוי בכל הקשור למטרות שהציב בפניו, הוא ארגון מוטה תודעתית.
איך אני יודע? מהעובדה הפשוטה שבדיקה אובייקטיבית של נתונים היתה גורמת לאמנסטי להתייחס באופן כלשהו לטבח שביצעו בנו הפלשתינים ב־7 באוקטובר, ואולי, שומו שמיים, אפילו לגנות אותו. מה מכל אלה עשה אמנסטי? כלום.
מהי הסיבה להנדוס התודעה אצל אמנסטי ורבים אחרים ברחבי הגלובוס? ההסבר הפשטני הוא שהגויים שונאים יהודים. משהו שמאז יהודה איש קריות וישו קיים אצלם ורק ממתין להזדמנות להתפרץ. אלא שבעשור האחרון שנאת היהודים התעצמה. הרבה סיבות אפשר למנות כמחוללות את גלי השנאה שגאו, והראשונה להן מיליארדי הדולרים שמושקעים בתעמולה נגדנו בכל מקום אפשרי. ולכן אנחנו מצטיירים כמדכאים רצחניים שנהנים לטבוח בפלשתינים, וגם להרעיב אותם, ועושים את כל אלה בכוונה תחילה.
והשאלה המתבקשת אצלי היא איך יכול להיות שמי שמחישב עצמו "נאור" לא טורח לצלול לעומקן של העובדות, טרם הסקת מסקנות פומביות.
מתברר שאין קשר הכרחי בין השניים. "נאור" הוא בעיקר מי שרוצה שיראו בו בן אדם שמושיט יד לחלש, לקורבן, למדוכא. מי שמקדם את זכויות המיעוטים. מי שבעד אחוות עמים ונגד פשעי מלחמה. אכן, ערכים ומעשים ראויים, מאוד ראויים. אבל כל אלה ראוי שיתעמתו עם העובדות, עם המציאות.
הם לא עושים זאת. למה? אולי בגלל החשיבות העליונה שאותם "נאורים" מייחסים לדימוי העצמי שלהם. ולכן, רבבות נאורים טהרנים, ובעיקר צעקנים, בכל רחבי העולם המערבי, מתעלמים – רובם במודע – מנתונים, מעובדות ומראיות שעלולים לפגוע באמירתם, שהיא גם הדימוי העצמי שלהם. שהרי הכי חשוב להצטייר כמי שמושיטים יד לקורבן האומלל, ולא משנות הנסיבות שהביאו אותו למקומו – והאם הוא אכן הקורבן.
האם נוכח כל אלה אני טוען שהכל שם בסדר אצל אזרחי רצועת עזה? לא.
האוכלוסייה בעזה אכן סובלת מרעב, ואלפים רבים ממנה נהרגו או נפצעו במהלך המלחמה האחרונה. ומכיוון שכך, השאלה המתבקשת היא מי אחראי לסבלם הגדול. מדוע ולמה נהרגו, נפצעו או נותרו רעבים ללחם מאות אלפי אזרחים פלשתינים ברצועת עזה?
התשובה שלי, הפלא ופלא, לא מתכתבת עם הנדסת התודעה העולמית. כל מה שקרה וקורה ברצועת עזה ב(כמעט) השנתיים האחרונות הוא פועל יוצא של טבח 7 באוקטובר. הטבח שהם עשו בנו.
הוכרחנו להשיב מלחמה מול מפלצות מחופשות לבני אדם. אויב חסר רחמים, הנחוש במשימתו להרוג אותנו, את כולנו. אויב שבחר להחביא אמצעי לחימה ולוחמים בבתי חולים ומגורי אזרחים.
אויב שידע שאנחנו, בניגוד להם ולכלל העולם הצבוע המטיף לנו, נחשוב פעם ועוד פעם לפני שנשליך פצצות על מקומות שבהם עלולים להיפגע אזרחים; ונזהיר; ונעשה "הקש בגג"; ונשתדל, כל אימת שיתאפשר, לפעול כירורגית; ונמטיר כרוזים ונשדר ברדיו בערבית; ובאלה, גם אלה, נפציר באזרחים להתפנות ממקומות המיועדים ללחימה. ובעשותנו את כל אלה נתרום לערנות ומוכנות האויב לקראת הגעתנו ונאלץ לשלם מחירים גבוהים יותר.
ומכיוון שכך, בניגוד לאמירות הטהרנים הנאורים (בתוכנו ובעיקר מחוץ לגבולותינו), אנחנו מקפידים ככל האפשר למזער סיכונים עבור מי שנתפס כאינו מעורב בלחימה – למרות קשיים יוצאי דופן בזירת לחימה עם מאות קילומטרים החפורים מתחת לפני הקרקע וארגון טרור המשתמש באזרחים כמגן אנושי (או "רק" גונב מהם את המזון המסופק על ידי ארגונים הומניטריים).
אם וכאשר קורה משהו חריג, אז כך הוא בדיוק: חריג, שלא נעשה בכוונת מכוון אלא בכורח הנסיבות או בגלל טעות בשיקול הדעת. מכיוון שכך, מדינת ישראל לא מבצעת פשעי מלחמה ו"רצח עם" ברצועת עזה. לא. וזאת בניגוד מוחלט למעשיהם של (רוב) אלה שמטיפים לנו. שביצעו (וחלקם עדיין עושים) פשעי מלחמה. ורצח עם.
הכותב הוא חוקר וסופר מלחמות ישראל (בדגש על יום הכיפורים); מחבר הספר – "ואף על פי כן – אבני דרך בסיפור העם הנבחר והסכסוך הישראלי־פלשתיני"
אבירם ברקאי || על האשמות ישראל בג'נוסייד
