פתאום קם אדם בבוקר ונהיה ינון מגל. כלומר, שופר צווחני של כל מה שביבי וטראמפ (כולל 40 פוסטים ביום ממוצע ברשתות החברתיות); זורע אימה ושטנה, חורך אדמות ושורף גשרים תוך שימוש נדיב בשמו של “הקדוש ברוך הוא" וכיפוף ערכי היהדות לצרכיו; משתלח בהורי חטופים, בקולגות (“האם יאיר שרקי קוקסינל?" תהה בטוויטר, ונענה על ידי שרקי: “לא, רק הומו. מקווה שזה בסדר מבחינתך"), מואשם בהטרדות מיניות לכאורה (התיק נסגר) ומתקרבן על כך שנים אחרי. וזה כמובן רק קצה הקרחון של אחת ממפלצות התהילה היותר מרתיעות שיצר ערוץ 14, כמהות וכתופעה.
אז מה מוביל בחור נורמטיבי לכאורה ממשפחת מעמד ביניים רגילה משכונת רמות בירושלים – אבא איש צבא (שם משפחתו המקורי: לוקטוש), אמא מזכירה רפואית – ואחרי מסלול ישראלי מאוד של שירות קרבי כקצין בסיירת מטכ"ל, טיול ארוך בהודו וקריירה מכובדת כעיתונאי – אל מחוזות הקיצון והטרלול, הימין ההזוי והסלבריטאות המעוותת (כולל הופעה בתחפושת קקטוס ב"הזמר במסיכה")?
לפני שנידרש לתשובות האפשריות שמציע ספרו המעניין של זיו כהן – וגם לשאלה השאלתית, אם בכלל מגיע למגל ספר שלם – כדאי לשים לב למשפט שנראה שולי במבט ראשון, כמעט חבוי מן העין. מגל גדל בבת ים עד גיל 8, ובריאיון עבר איתו סיפר כי “מדי פעם הוא היה חוטף מכות מערסים". סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל נראה שמגל מצא בבגרותו את הזירה שבה יוכל להחטיף בחזרה לערסים שהכו אותו בילדותו. כשאינו מתקרבן הוא חוגג על תפקיד הבריון האלים, שנובח ולפעמים גם נושך, ואפילו דיבר על לירות בעיתונאים שצולבים את נתניהו. הוא טען להגנתו שזה היה בצחוק – סאטירה, עלק – אבל זה לא מצחיק.
פסיכולוגיה, בגרוש או קצת יותר ביוקר, פחות מעניינת את כהן – סופר, עיתונאי ומו"ל – שצלל לחייו של מגל בתחקיר עומק מרשים, בוודאי לא כמו שעניינה את ישי שריד בבואו לכתוב את “הפאנליסט", רומן על דמות לא מאוד שונה מזו של מגל, שמתגלגלת – לכאורה כנגד כל הסיכויים – לתוכנית בסגנון “הפטריוטים", אבל כזנב ולא כראש.
כהן כאמור בחר לטפל במנהיג “הפטריוטים" עצמו. מנהיג של פאנל טלוויזיוני רעיל, שלא מסתיר את שאיפתו להפוך ביום מן הימים, ולא בהכרח בעתיד הרחוק, למנהיג האומה (או לכל הפחות לשר הביטחון שלה). אפשר רק לקוות שהיועץ האסטרטגי ליאור חורב, שהעסיק בעבר את מגל ומגדיר אותו בריאיון לכהן כ"איש בינוני ונטול ניסיון מעשי", צודק כשהוא אומר שמגל הוא “ליצן בקרקס, אבל לא הבעלים של הקרקס".
“אירוע" היא מילה שמגל מרבה להשתמש בה, בכל הקשר שהוא. “אירוע מטורף" הוא בכלל ביטוי מועדף עליו. העובדה שרומן וספר עיון על נושא זהה יוצאים במרחק של פחות משנה זה מזה היא, מן הסתם, סוג של אירוע. אולי לא אירוע מטורף, אבל בהחלט משהו שראוי להתייחס אליו. ספק אם מגל, בעברו המתרחק כעיתונאי רציני שיודע לזהות סיפורים אמיתיים (ולא רק בדיות, סחרירים, המצאות ושקרים) ראויים לפרסום, היה סבור שהוא עשוי להצדיק ספר, שלא לומר שני ספרים. הספק עדיין עומד, גם אחרי קריאה בשניהם, ולא בטוח לגמרי שמגל מסוגל לסחוב אותם על הגב (בהשאלה מ"אגדת שייח' עובייד" המובאת בספרו של כהן, שם סחב או לא סחב על גבו את השייח' החטוף).
אצל שריד, הדמות הראשית, של שי תמוז, חיוורת במתכוון וכמעט חסרת תכונות, להוציא הרעב הנורא לאהבת קהל דמיונית. הדברים שקורים לתמוז, וסביב תמוז, מעניינים בהרבה ממנו עצמו. כהן מנסה לקלף את האדם שמאחורי הפרסונה (שיהיו שיגדירו כגולם שקם על יוצרו), אבל איכשהו מתקבל הרושם שהדברים המסעירים (והמצמררים) באמת הם אלה שאינם מסופרים, למשל אלה שבין השורות של ג'קי לוי, שמגל תקע לו סכין מטאפורי בגב, וסובב וסובב: “אני מתחלחל רק מלומר שהייתי מיודד עם האיש הזה, כי כשאני רואה מה נהיה ממנו, אני לא בטוח שאני מכיר אותו בכלל". ואולי גם מגל עצמו, במהדורתו הנוכחית, לא באמת מכיר את מגל. אפשר רק לדמיין את הדרמה שבלהיות ינון מגל, מבחינת האיש והמעגלים הקרובים והרחוקים לו. והדרמה הזאת, גם אחרי שכהן שוחח עם מאות מרואיינים, בלי לספור את כל מי שטרקו לו טלפונים וסירבו לדבר, ולמד את מגל לפני ולפנים – אינה מתפענחת במלואה.
מילא חבר, אבל איזה מין אבא הוא? איזה בעל? איזה בן להוריו? מה הוא יודע על חמלה אנושית למשל?
המילה “חמלה" מוזכרת שלוש פעמים בספר, בהקשרים צורמים ביותר של חוסר חמלה – של מגל לווידוי של שדרנית־שותפה על אונס שעברה בצעירותה, של מגל שקרא לישראל לא לקלוט פליטים לא יהודים מאוקראינה בעקבות הפלישה הרוסית, ופעם אחת, כשהכנסת הוארה בכתום לציון יום הולדתו הראשון של כפיר ביבס, היה דחוף למגל לרמוז שחבל שזה לא קרה בעת ההתנתקות. התבטאותו האומללה הביאה את בת דודתה של שירי ביבס לומר: “אם אין לך משהו טוב להגיד, פשוט תסתום את הפה". מגל בנה אימפריה קטנה מלא לסתום את הפה. ומילא רונן בר וגלי בהרב מיארה, אבל מגל יכול רק להתפלל שאלוהים יסלח לו על דברים מחרידים שאמר על עינב צנגאוקר, למשל.
כהן מודה שמגל מסוכן, אבל מוסיף שהוא גם מגלומן ו"ממתק". השימוש בשם התואר האחרון, שמתייחס כנראה לחתיכותו ומגניבותו של מגל (שעכשיו הן רק בגדר שמועה), הוא טעות. לא נראה לי שבריא להמתיק את מפעל הרעל המהלך הזה.
כהן משרטט היטב דיוקן של אדם אינטליגנטי (אם כי פחות ממה שנדמה למגל) ומניפולטיבי (אפילו יותר ממה שנדמה לכולנו), שבהחלט לא “נקלע לסיטואציה" אלא יצר ומעצב את הסיטואציה כטוב בעיניו, בחסות סגידתו לביבי.
הייתי רוצה לקבל פחות ניתוחים של אחוזי הרייטינג של “הפטריוטים" ויותר סיפורים כמו אלה על מעלליו ברשות השידור, בתקופה שהגיש את “מבט" (בכפכפים, בניגוד להנחיות) ונלחם על תקציב למעיל כשנסע ב־2008 לסקר את מערכת הבחירות באמריקה (וכשכולם העירו על דמיונו הפיזי לברק אובמה); הייתי רוצה (עם כל החלחלה שבדבר) לדעת יותר על מגל האדם הפרטי שמאחורי המסיכה, ומעבר לעובדה ש"אין הרבה דברים בעולם שינון מגל שונא יותר מלצלם סרטוני ברכה לימי הולדת לאנשים שהוא לא מכיר". ובעיקר הייתי רוצה שבעוד שנים לא רבות, האיש יהיה רק הערת שוליים בהיסטוריה המקומית, והשאלה לא תהיה מה באמת הסיפור של ינון מגל, אלא: מי זה ינון מגל? קשה להאמין, אבל מותר לחלום.
זיו כהן, “מה באמת הסיפור של ינון מגל", סלע ספרים, 240 עמ’
