שוק הכרמל, ממש כמו כיכר דיזינגוף, מגדל שלום, הנמל והטיילת הם אייקון תל אביבי. פעם היה גם גן חיות. למה נזכרתי בפילים, בג'יראפות ובקופים ששכנו בעבר בצמוד לבניין העירייה, בימים שבהם רחבת הענק בצד השני שלו נקראה עוד "כיכר מלכי ישראל"? כי אפילו אייקונים, סמלים שנדמה שיהיו לעד, יכולים להפוך לזיכרון רחוק, ואם עוד לא ירדתם לסוף דעתי, אפשר שלא רחוק היום שבו ייזכרו כמה מוותיקי העיר, שפעם היה לה שוק.
טוב, אולי נסחפנו קצת, אבל אם השוק השני של תל אביב, שוק התקווה, עוד עונה על ההגדרה המוכרת לכל ישראלי שנבקש ממנו לעצום עיניים ולדמיין "שוק", הרי ששוק הכרמל הפך ממקום שקונים בו פירות וירקות, דגים ובשר, למעין "פוד קורט" (בדומה לתהליך שעבר על עמיתו הירושלמי, שוק מחנה יהודה), והחשש שאפילו הגלגול ההפוך הזה (מפרפר לזחל) אינו סוף התהליך: המיקום האסטרטגי בין לב תל אביב לחוף הים שלה, עוד יהפוך את השוק הזה לגולם בצורת נדל"ן של מינימום מיליון וחצי שקלים לחדר, והייתי עדין.
ובכל זאת, אתם מוזמנים להצטייד בעגלת קניות, כי למרות הפתיח, זה לא שאי אפשר לרכוש בשוק פירות וירקות, חלק מהדוכנים המקוריים עוד נותרו, מאלה שברחוב דניאל שמחבר בין השוק לים ("האפרסק הזה הוא כמו ויאגרה" אמר לי פעם אחד המוכרים, כממתיק סוד – ואני לא ידעתי אם לשמוח על שהוא חולק עמי מידע כה אינטימי על אפרודיזיאק טבעי, או להיעצב על שאני נראה בעיניו כמי שזקוק ל"חיזוקים"), דרך "כרמלה" עם הצוות הזר – מאריתריאה עד תאילנד -ובעיקר עם הבעלים, אלי, כוכב רוקנרול בדימוס, שמשמיע את המוזיקה הכי טובה בעולם.
ויש גם את "ינעל העולם" (עבד שקרא, תמיד בחולצה אדומה) – וכך הלאה, לאורך רחוב הכרמל, עד לפינת רחוב השומר.
ולא רק מן הצומח, כי יש גם דוכנים נהדרים של דגים (לא נזכיר את המילה "דגים" מבלי לציין את החנות של מוסי (משה פנצטר), שכל מסעדני תל אביב משחרים לפתחה, יש בשר (מיט-מרקט,כמובן, אבל לא רק), יש את "דווקא-גורמה" עם גבינות מכל העולם (אם לא בא לכם להיכנס לשוק, נסו את "אבי שיווק גבינות", ברחוב קלישר, מול חניון האוטובוסים של "דן").
סקר שוק
כלומר, קיימת עדיין האפשרות להגיע עם עגלת קניות ולחזור הביתה עם כל טוב, אבל יש שתי מכשלות עיקריות: הראשונה אינה הבעיה רק של שוק הכרמל, אבל היא כואבת במיוחד – המחיר.
פעם ללכת בין הדוכנים היה בבחינת סקר שוק, תרתי משמע, שהתבסס על שני פרמטרים – איכות ומחיר. כלומר, קודם כל חיפשת איפה העגבניות הכי יפות, אחר כך התחלת להשוות מחירים. היום הסחורה נשארה עדיין מהמובחרות שאפשר למצוא בישראל, אבל המחיר גורם לרבים להעדיף את הירקות והפירות העלובים, סליחה, שבמחלקות הייעודיות בסופרמרקט.
אגב מחיר, מי שעדיין זקוק לכלל אצבע, יכול לרשום לפניו שתחתית השוק (קרוב למסוף כרמלית) יקרה יותר מהחלק העליון שלו. בהכללה כמובן.
הפרמטר השני הוא דרכי הגישה: יש קווי אוטובוסים, יש אפילו חניון צמוד, אבל אם מתחשק לכם לקפוץ ברכב אל שוק הכרמל בעת שבה חלק גדול מדרכי הגישה חסומות בגלל עבודות הרכבת הקלה, מוטב שתוסיפו לעצמכם, על משקל העונש הצבאי המפורסם: "שעה בקנייה".
ההוויה המטרידה הזאת לא הרגה את השוק, אבל הפכה אותו מלב פועם שתושבי העיר נוהרים אל דוכניו, למקום עלייה לרגל לתיירים, כולל תיירי-פנים, כלומר ישראלים.
זה טוב אולי לדוכני הבגדים ולמוכרי המזון המוכן, אבל קצת פחות למי שמחפש לא רק סחורה טרייה, אלא גם אווירה: פעם היו הבסטיונרים מתחרים על תשומת לב הלקוח בשירה. היום, השירה היחידה שתשמעו היא דרך מערכת הגברה.
רע לקונים, אבל חגיגה לסועדים – כי למרות שאווירת השוק דעכה, הרי שהסצנה הקולינרית סביבו דווקא נסקה עד כדי כך, שאפשר לקבוע שאין עוד בישראל מתחם שמרכז בתוכו כל כך הרבה אטרקציות קולינריות – מאוכל רחוב זול ועד למסעדות יקרות.
סרט בורקס
נמנה רק כמה מהסגנונות והשמות: בסמטת הכרמל תמצאו את מסעדת הבשרים 25-M, לא זולה, אבל יופי של מנות. ברחוב השומר שוכנת כבר יותר מ-17 שנים ה"בסטה" הנפלאה, אך גם היקרה, שמתהדרת באוסף היינות (אם כבר אווירה של יוקרה שכאילו אינה מודעת לעצמה) הטוב במדינה.
אם הולכים מעט לכיוון הכרם, מגלים שלמרות שהחומוסיות האייקוניות כמו שלמה ודורון או הסורי, נסגרו כבר מזמן, הרי שנשארו עוד כמה תימניות מקוריות (כלומר, מסעדות), חלקן אפילו לא רעות. ואם כבר הלכנו כמה צעדים לכיוון הכרם, אתם מוזמנים לחפש את "פיש אנד צ'יפס מרקט", שבתרגום לעברית פירוש המשפט הוא "כיף גדול"…
בביקורים האחרונים הבחנתי אפילו במסעדה ברזילאית כשרה ויש כמובן את היוונייה (שהחלה את דרכה כ"שוקשוקה"), יש כמה תאילנדיות מצוינות (הידועה שבהן "איסאן" ברחוב רבי עקיבא), יש את הקבבים של שמואל ו… אני נשבע לכם שלא כיסינו כאן אפילו עשירית מהרשימה.
למה נטשנו באמצע המניין? כי הלכנו הפעם על משחק קצוות: גם שתי כניסות שונות של השוק, גם הפרדה בין בשר לחלב, גם בין מסורתי לטרנדי, אבל שני דוכנים מעולים, כל אחד בדרכו.
בכניסה שקרובה לרחוב אלנבי החפור עד לייסוד (הוותיקים שבין הקוראים עוד זוכרים בחיבה את השם "כיכר מגן דוד"), ממש בדוכן הראשון מצד ימין (אם עומדים עם הפנים לשוק והגב לרחוב קינג ג'ורג'), נמצא הדוכן שנקרא בפשטות: "הבורקס הטורקי", דוכן שהוא עסק משפחתי שמנוהל בידי בני הדור השני.
יש כאן בורקס אמיתי, לא פיצה-שמיצה, אלא בורקס גבינה, בורקס תרד וגבינה ובורקס תפוח אדמה. תמורת שלושים ומשהו שקלים (תלוי במילוי) תקבלו חוץ מהבורקס גם חמוצים ורסק עגבניות, אבל לטעמי כדאי להוסיף עוד כמה שקלים ולקבל (במחיר של 45 שקלים) את הדיל האולטימטיבי, כלומר – גם ביצה חומה וכוס איירן (משקה על בסיס יוגורט) קר וחמצמץ, שפשוט מפרק את השמנוניות של בצק הפילאס המצוין.
הגעתי ברבע לאחת עשרה בבוקר ובקושי מצאתי כיסא: "מה לעשות?" אמר הבעלים "אני הדוכן אוכל האחרון שעוד נותן לשבת". הכריז.
"נהייתם מישלן" אמרתי לו בחיוך – וחשבתי שבכך נתתי לו מחמאה, אבל הוא דווקא כמעט שנעלב: "סליחה אדוני, אבל תמיד היינו מישלן!". האמת? צודק.
הבורקס נפלא, המעטפת פריכה אבל לא נוקשה והמילוי כל כך טעים, עד שהייתי מנחש שהם משתמשים בגבינת טולום טורקית מקורית (שהפכה קשה להשגה בעידן של הרעה ביחסים עם ארץ המוצא).
בשלוש מילים: טעים, טעים, טעים… וגם העלה לי רעיון לאליפות בורקס עם העגלה בחיפה, הבורקס של אמא משוק עלייה, הבורקס-מים משדרות ההגנה שליד שוק התקווה… למה לא, נעשה כבוד לבלקן.
ריקודי עמבה
נשארים בבלקן ועם עוד מאכל שמזוהה עם טורקיה, אם כי אנחנו קוראים לו "שווארמה" והם "דונר קבב".
למרות ממדיי הנדיבים, הרי שקטונתי אפילו מלהתחיל לעורר דיון באשר לזהות השווארמה הטובה בישראל. כילד חיפאי אהבתי את זו של פורד חאזן המיתולוגי ואז גיליתי את במבינו ואחר כך את אמיל הידוע, אחר כך התוודעתי לכמה "אורדונים", כלומר רמת-גנים שהולכים לעולם בעקבות ה"שמש"… ותל אביבים שמכורים למוטפאק הנפלאה – וזה כאמור אפילו לא חלקיק ברשימה (רק לא מזמן גיליתי מקום נהדר ליד המשטרה ברמת החייל, מכל המקומות שבעולם…!).
מה שאני כן יודע הוא שלמרות שניסיון לדרג שווארמיות נדון מראש לכישלון, הרי שמפגש-רמב"ם, מוסד חדש (יחסית) יכנס בקלות לכל עשירייה פותחת של דירוג שכזה.
על הסיחים מסתובבים להם שיפודים של בשר עגל עם כמות נדיבה של שומן כבש והתוספות פשוטות, אבל נהדרות: עגבניות טריות, בצל בחצאי פרוסות דקיקות, פטרוזיליה, טחינה, עמבה – ולמי שפחות בעניין של כשרות, יש גם אופציה של יוגורט, כמו בטורקיה.
בשתי מילים: פשטות מדויקת, ולא בכדי – הבעלים הם אותם הבעלים של "הבסטה" שברחוב המקביל, שלא מזמן נוסף לה גם הבר המקסים "מוריס". החבר'ה האלה לא מוכרים את עצמם בזול, אבל יודעים את העבודה.
הקהל היפסטרי ברובו, אבל גם תיירי-פנים מכל רחבי הארץ, ששמעו על המקום (שבערב מגדיל מאוד את היצע המנות והופך לסוג של מסעדת רחוב מזרח-תיכונית). הישיבה היא על בסיס מקום פנוי, אבל אם תשאלו אותי, אין כיף גדול כמו לקחת לצד השווארמה כוס של בירה (סן מיגל) לעמוד ליד הבר או למצוא איזה ספסל ולתצפת על הקרנבל האנושי של רחוב רמב"ם. השווארמה אמנם לא זולה, אבל לפחות הנוף בחינם.
הפיתות מושלמות, את הלאפות שישראלים משום מה כל כך אוהבים, הם השאירו לאחרים. המחיר, כבר הזהרנו, יקר יחסית לז'אנר: 58 שקלים למנה, אבל בחישוב של שקל מול הנאה, יש תמורה לאגרה.
אז למרות החפירות (רובן בגלל הקו הירוק), למרות עבודות השיפוץ שייחלו בקרוב ברחוב קינג ג'ורג' שיהפוך לחד-סיטרי, למרות שהרכבת הקלה לאזור היא עניין של שנים – והמטרו נשמע כמו מדע בדיוני, עשו לעצמכם יום כיף בשוק הכרמל, במיוחד עכשיו באביב, רגע לפני שיתרגש עלינו הקיץ המהביל.
נסו בורקס, נסו שווארמה – או שפשוט תנו לעצמכם ללכת לאיבוד בין הדוכנים, המסעדות הקטנות ובתי הקפה של השוק. כי דבר אחד בטוח: לא תצאו מפה רעבים.
