יש לי חיבה לרשת 13. חברת החדשות שלה היא החתרנית והפחות מתכופפת משאר הערוצים, ומהיכרות רבת־שנים עם המנכ"לית החדשה הנכנסת/לא נכנסת לתפקידה, טלי בן עובדיה (אהלן טב"ע), המגמה הזאת הולכת רק לגדול ולהתפתח. רשת 13, שאינה נקייה כידוע מטעויות, בצרות: עיתונאים ומגישים עורקים, מספר הצופים קטן, מפרסמים מן הסתם מסתלקים, ההפקות לא תמיד פוגעות.
בשבוע שעבר פורסם כי הפקת הדגל של רשת 13, “הישרדות", סובלת מאחוזי צפייה נמוכים ביותר ביחס לעונותיה הקודמות. ואם ב"הישרדות" אחזה שלהבת, לא פלא שהבעלים לן בלווטניק מניף את החרב ושוקל להסתלק/לסגור את החברה.
בחברת החדשות מפעילים את מה שניתן לתאר כצעדי ייאוש. אייל ברקוביץ' הובא במשכורת עתק, שלפי הפרסומים נאמדת בכ־200 אלף שקל לחודש. מילא ברקוביץ', עם הצלחה מוכחת מאחוריו, עם תוכנית ראיונות בקשת 12 ביחד עם אופירה אסייג, שהחלה כקוריוז של שישי אחרי הצהריים, ותוך זמן לא רב ההופעה בה הפכה למשאת נפש של הפוליטיקאים הבכירים ביותר.
הטרף הבא של רשת היה המגיש שי גולדן. גולדן נושא כתרים של עיתונאי, עורך, סופר, מחזאי. עבדתי במקביל אליו תקופה קצרה ב"מעריב" בגלגולו הקודם, כששימש סגנו של עורך העיתון ועד המדינה לעתיד, ניר חפץ. לא הבחנתי בשינוי או בשיפור כלשהו בתחומי אחריותו, אבל כאמור הוגן לציין שמדובר בתקופה קצרה מאוד. גם לגבי יכולותיו כסופר ומחזאי אינני יכול להעיד, ולעניין זה מוזמן המתעניין לחפש כמה מכתבותיה של בעלת הטורים המוכרת (והמוכשרת להפליא) גפי אמיר, שמהן יוצא גולדן מרוט נוצות, כשספק גדול עולה בעניין יכולותיו האומנותיות.
מהמעט שיכולתי לדעת עליו משיחות ורכילות ברנז'ה למיניהן, הצטייר גולדן בעיניי כלא גדול יותר מטיפוס חלקלק, אוהב טובתו, אבל אלו לא היו יותר ממחשבות שלא יכולתי לבסס על ידע יצוק היטב. ממילא לא מצאתי אותו מעניין, אלא רק עוד אחד מהעדר. כשהתנתק מהשמאל הפוליטי והצטרף לערוץ 14, איכשהו חשבתי שאין כאן הפתעה גדולה כל כך. חשבתי שכמו כמה אחרים ממחנהו הישן, לבטח עשה את החשבון היכן מרוחה החמאה בזמנים האלה, ואז לפתע ראה את היופי במשנתם של ממשיכי דרכו הנוכחיים של זאב ז'בוטינסקי, אולי הושפע עמוקות מדרכם של מירי רגב, אמסלם ושלמה קרעי – ומכאן הדרך הייתה קצרה אל הימין ואל ערוץ התעמולה.
אני לא יודע מה עשה גולדן בערוץ 14. אני לא צופה בערוץ ואת תוכניתו לא ראיתי מעולם. בהכירי את הסטנדרט הנהוג, אני מנחש שפסגות נשגבות של עיתונות לא נכבשו שם. מכתבות ברשת ידעתי שבשנה האחרונה השמיע ביקורות מפתיעות על דרכו של המלך ירום הודו בעצמו, עד שהשלים את הרה־מהפך ועבר לרשת 13.
אני לא יודע מה רשת 13 מצפה לקבל מגולדן. עם כל הכבוד ושובל הארשת המטושטשת, הקצת ימני קצת שמאלני שהוא נושא אחריו – גולדן, שרשת 13 כל כך משוועת אליו, לא טאלנט שימשוך אליה רבבות צופים. אם כבר, אני מאמין, הדילוגים שלו ימינה ושמאלה מקנים לו ממד נכבד של חוסר אמינות וסימן שאלה גדול שמרחף מעליו ואומר, כן, בחור, אנחנו יודעים איפה היית אתמול, ואיפה אתה היום, אבל איפה תהיה מחר?
זה העניין שלי איתו. אני לא מאמין לשי גולדן. לא בפוליטיקה, לא בתקשורת, לא בנושאים אחרים. נחרדתי לראות שבאחת ההפגנות בקפלן הוא הוזמן כגיבור שהתפכח לעלות על במת הנואמים ולהעניק לקהל מעט ממשנתו. גולדן הוא דברים רבים, אבל בוודאי אינו גיבור. אין מאחוריו הגות נוקבת או עשייה אחרת כלשהי לטובת הכלל, שתצדיק קריאה שלו אל המיקרופון ואל חזית המאבק.
הקריאה שלו אל הבמה מעידה יותר מכל על אובדן הדרך של המחאה, והחיפוש תחת האדמה אחר מישהו שיבוא להעיר את הקהל העייף. כמו המחאה, כך נראית עכשיו רשת 13: אובדת דרך ומותשת.
