לפני כחצי שנה התפרסם מחקר ארכיאולוגי שבזמנים אחרים – כאלה שבהם לא נוצרות עשר כותרות ראשיות ביום – היה זוכה כנראה להד גדול בהרבה. על פי המחקר, שנערך באוניברסיטת תל אביב, המצור הרומי על מצדה ארך מספר שבועות בלבד. ולא שלוש שנים, כמו במיתוס שכולנו גדלנו עליו. החוקרים נעזרו בטכנולוגיות מתקדמות של רחפנים, מידול ממוחשב בתלת־ממד ועוד, כדי לבחון את מערכת המצור הרומאית.
מסקנתם הייתה: "הרומאים, כדרכן של אימפריות, באו, ראו, כבשו, ודיכוי ההתקוממות באתר המבודד נעשה במהירות וללא רחמים". במילים אחרות – אופס. אחד ממיתוסי הגבורה הגדולים ביותר של התנועה הציונית התגלה – אולי – כמופרז ואף מופרך. מלכתחילה, הנרטיב של מצדה היה שנוי במחלוקת, כסיפור המקדש התאבדות קולקטיבית וכמרד שעצם ההיגיון שמאחוריו היה מוטל מאוד בספק.
דוד בן־גוריון אמר לשמריה גוטמן, בעת שזה הוליך את תנועות הנוער למצדה: "מה אתה עושה? אתה מחנך נוער לאיבוד לדעת? האם זו אידיאה?". אבל הנרטיב, כידוע, ניצח. ואחת הסיבות המרכזיות לניצחון הזה הייתה המשוואה שעל פיה כוח קטן של יהודים הצליח לרתק את חיילי האימפריה החזקה בעולם למשך שלוש שנים תמימות. שזה, אכן, סיפור מדהים של גבורה ועוז רוח. ונשאלת השאלה – לו הנתונים שהתגלו עכשיו, הודות לטכנולוגיה שלא הייתה קיימת בשעתו, היו ידועים כבר אז, האם עדיין היינו מקדשים את מיתוס מצדה? כנראה שלא.
רוצה לומר – לעובדות היסטוריות, ולאמת באופן כללי, יש כוח אדיר בעיצוב ההווה. וגם העתיד. הלא עצם השיבה שלנו כיהודים לארץ ישראל שואבת את הלגיטימציה שלה מההיסטוריה. וכל תגלית ארכיאולוגית המוכיחה את קיומם של חיים יהודיים בימי הבית הראשון והשני, מצטיירת כמו עוד מסמר שמחזק את הלגיטימציה הזאת.
אני מעורב כבר כמה שנים בסדרה דוקומנטרית העוסקת ביחסי יהודים ופלסטינים בארץ הזאת. הסדרה חוזרת אחורה בזמן, עד לראשית ימי המנדט. ומטבע הדברים מתעכבת על אירועים מז'וריים כמו המרד הערבי הגדול, תוכנית החלוקה, הכרזת המדינה, בריחת/גירוש הפלסטינים, זכות השיבה וגו'. הנושאים האלה כל כך טעונים, וכל כך שנויים במחלוקת בין הצדדים, עד שכל מילה שנאמרת, כל מסמך שמוצג, עשויים לשנות את הרושם הכללי של הסיפור. מה שרק מחדד את חשיבותו של המחקר ההיסטורי, והדבקות בעובדות ובאמת, ולא במיתוסים.
בשבוע הקרוב נציין את יום השואה, והדברים האלה נכונים לא פחות בנוגע לחקר האסון הגדול ביותר שעבר העם היהודי. בייחוד בעידן שבו הכחשת השואה הפכה לעניין כמעט לגיטימי. וכשמדובר במחקר, ובהיצמדות לעובדות, צריך תמיד לזכור שהגורמים שמבקשים להכחיש את האסון מחפשים בצמא כל טענה המתבררת כלא נכונה. ומשתמשים בה כדי לקעקע את קיומו של האירוע הנורא בכללותו. מה שמעביר אותי לאסון יהודי גדול אחר, וטרי הרבה יותר. טבח 7 באוקטובר.
הצורך לחקור בקפידה את כל מה שהתרחש שם הוא בראש ובראשונה צורך ישראלי פנימי שנועד להבין מי הגורמים שהיו אחראים למחדל, ובעיקר – איך ניתן להימנע מאסונות כאלה בעתיד. למטרה הזאת נדרשת ועדת חקירה ממלכתית בעלת סמכויות רחבות (שאגב, רוב מוחלט של הישראלים תמך בה, רגע לפני שהחל קמפיין הדה־לגיטימציה). אבל החשיבות של חקר האמת היא גדולה הרבה יותר. קודם כל, בגלל המבט לעולם ולאופן שבו הוא תופס את האירועים. לנוכח קמפיין הדה־לגיטימציה המתמשך, שמנסה לגמד את מעשי הטבח הפלסטיניים, צריך להתייצב עם עובדות מוצקות ומוכחות ככל האפשר.
וזה מתקשר לוויכוח הנוכחי בנוגע לתחקיר הגנוז על רמי דוידיאן. אם אכן אותו דוידיאן, הראוי להערצה על כך שהציל ישראלים באותו יום נורא, בדה סיפורים הקשורים למשל בפשעי מין של חמאס, תחקיר כזה יכול להקל על הנזק הבינלאומי שבדותות כאלה עלולות לייצר. אבל בירור העובדות חשוב לא רק מטעמים פרקטיים. כי ידיעת האמת תמיד קריטית. גם אם היא לא נעימה, או מנתצת מיתוסים שנוח לנו להישען עליהם.
על הסכין
באותו הקשר. יש לי הרבה ביקורת על הסרט זוכה האוסקר “אין ארץ אחרת", ובכלל על ז'אנר סרטי הסכסוך הבוחרים בנרטיב חד־צדדי ונטול הקשר רחב. אבל הניסיון להחרים אותו ולמנוע הקרנות שלו בישראל הוא מגוחך, מעיד על חוסר ביטחון מאוד עמוק ורק מחזק את עמדתם של יוצרי הסרט.
ציבור המילואימניקים בישראל נמצא במלכוד עצום. מצד אחד, עד שלא ידפוק על השולחן ויאיים באופן פומבי באי־התייצבות, לאור הסחבת בנושא גיוס החרדים, לא ישתנה דבר. מצד שני, מדובר באנשים ערכיים וממלכתיים, שלא מסוגלים להשמיע איום כזה. התוצאה תהיה לדעתי סרבנות שקטה, שתתבטא בירידה דרמטית באחוזי הגיוס.
"האפי פייס" היא סדרת דרמה חדשה המבוססת על סיפור אמיתי. בתו של רוצח סדרתי מתוקשר, שניתקה איתו כל קשר אחרי שטיב ה"עיסוק" שלו התברר, ובנתה לעצמה חיים פרבריים שלווים, נאלצת לחשוף את זהותה ולהתמודד עם עברה בגלל גילויים חדשים. ובעיקר, לשאול את עצמה מה ממנו נמצא גם בה. התוצאה ראויה מאוד לצפייה.
