מאז ה-7 באוקטובר התפתח ז'אנר חדש של פרסומות שהתחפשו לתשדירים של משרד הרווחה, או של עמותה פילנתרופית כלשהי, אבל בסופו של דבר התבררו כפרסומת. המהלך הוא תמיד זהה. פרזנטור פופולרי מישיר מבט למצלמה ומדבר בקול עצוב ומלא אמפתיה, תוך שהוא שוזר מילים כמו “אנחנו", “יחד" ו"ימים לא פשוטים".
ובסוף, כשהצופה כבר שטוף דמעות ורגשות, תמיד מגיח הלוגו המוכר של בנק, בצירוף איזשהו מבצע חדש. דוגמאות מקריות מתוך זיכרוני: דביר בנדק וחן אמסלם נותנים טרמפ נדיב למילואימניקים, במסגרת תשדיר של מזרחי טפחות; גל תורן מסתובב בהשתאות בין מיזמים חברתיים שונים הקשורים למלחמה, תחת הלוגו של בנק לאומי; ועמוס תמם מכריז על קרן למען העסקים שכל כך מתקשים עכשיו, מטעם בנק הפועלים.
זה עצבן אותי מהרגע הראשון: הדיסוננס הזה בין תכנים מלאי אמפתיה וביחד נתגבר לגופים מסחריים. מילא, אם הבנקים היו מודיעים על איזו הפחתה קולקטיבית של עמלות בעת המלחמה, כשכולנו נאנקים גם תחת קושי כלכלי ניכר. אבל במקום זה הם העדיפו לשווק בעיקר אמפתיה מזויפת.
אבל הכעס שהתשדירים האלה עוררו מהרגע הראשון הפך לזעם של ממש לפני שבוע, אחרי פרסום נתוני הרווח של הבנקים לשנת 2024. בתמצית, אם לצטט את מוקי, לאחד זה גן עדן, ולאחרים גיהינום. הבנקים הגדולים רשמו בשנה האחרונה רווחי שיא, הנאמדים בסכום כולל של למעלה מ־30 מיליארד שקל. כן כן. דווקא בשנה שבה מרביתנו ירקנו דם, גם במישור הכלכלי, קבוצה קטנה מאוד של אנשים שלשלה לכיסיה התפוחים ממילא רווחים בלתי נתפסים.
אני רחוק מלהיות מומחה לכלכלה. ואני בהחלט מבין את חשיבותה של מערכת בנקאית יציבה עבור המשק. וקורא גם ניתוחים הטוענים שהצלחת הבנקים מעידה על סיבות לאופטימיות עבור הכלכלה הישראלית כולה. גם אין ביכולתי להצביע על קשר סיבתי ישיר בין המצוקה של מרבית הלקוחות לבין הרווחים הגבוהים של הבנקים. למעט אולי העובדה שעליה הצביעו מרבית הפרשנים, שהריבית שהבנקים גובים על אוברדראפט גבוהה בהרבה מזו שהם מעניקים על יתרת זכות בחשבון. ולכן, ככל שהמצב הכלכלי הכולל רע יותר, הם מרוויחים יותר.
אבל גם אם אי אפשר להוכיח שהבנקים למעשה מינפו את המצוקה הכללית כדי להגדיל הכנסות, הלב ממאן לקבל את הפער הבלתי נתפס הזה. הפער שבין המצוקה שחווים מרבית הישראלים לבין השגשוג יוצא הדופן שממנו נהנה מספר מצומצם מאוד של אנשים. אותם אנשים שמחזיקים בכסף של כולנו.
וזה לא רק עניין של תפיסת עולם חברתית והאופן הלא שוויוני שבו העושר מתחלק בעולם. אלא תחושה קשה של ניתוק. ניתוק בין מרבית הישראלים לבין ההם שם למעלה, שלא רק ממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה, אלא אפילו מרוויחים עוד יותר. ניתוק שרק מצטרף לנתק שבין האזרחים לבין המנהיגים שלהם מאז פרוץ המלחמה, לריבוי המטורף של משרדי ממשלה, לאינפלציה בנסיעות לחו"ל של שרים, להשמעה תכופה של קלישאות מנחמות למול נוכחות מינימלית בהלוויות, במפגשים עם משפחות חטופים וגו'.
רק שהבנקאים, בניגוד לנציגי הציבור, אינם מזוהים פוליטית. ורובם גם נמנעים בחוכמה מחשיפה ציבורית. מה שמסייע להם לחמוק מתחת לרדאר, ולא להיות חשופים לביקורת הראויה להם.
בנק ישראל פרסם לאחרונה מתווה חדש, שנועד לכפות על הבנקים צעדים לטובת הציבור (כמו הגדלת הריבית על יתרת זכות, והקטנת הריבית על יתרת חובה). כשהמטרה האמיתית היא כנראה לבלום ניסיונות חקיקה אגרסיביים בהרבה כנגד הבנקים. ואני הקטן מבקש בינתיים מהבנקים משהו צנוע בהרבה – רדו מעל מסך הטלוויזיה שלי. אם אתם מרוויחים בענק בזמן שכולנו נחנקים, לפחות אל תתחפשו בטלוויזיה לארגוני צדקה.
