שנת הלימודים שמסתיימת בעוד מספר שבועות, היא אחת מהקשות שעברו על תלמידי מדינת ישראל, ובעיקר עבור ילדי קווי העימות בצפון ובדרום. מעבר לכך שילדים אלה משלמים מחיר נפשי כבד ביותר ורבים מהם סובלים מחרדה, שמירה על שיגרת לימודים רגילה הפכה למשימה בלתי אפשרית. בין שמדובר בתושבי העוטף, שאמנם חזרו לבתיהם אבל ממשיכים להתמודד מאזעקות ומנפילות בלתי פוסקות בהווה ועם טראומות העבר, ובין שמדובר בילדי המפונים בגבול הצפון. מדובר בכ- 20אלף ילדים שעדיין מפונים מביתם ומצויים בחוסר וודאות, במסגרות אלטרנטיביות וחלקיות במקרה הטוב. ילדי גן, שהיו אמורים לעלות לכיתה א', ותלמידי בית ספר יסודי שצוברים פער בקריאה, בכתיבה ובחשבון. חלק מהילדים צובר פערים בלימודים עוד מתקופת הסגרים של הקורונה.
ישנם גם את תלמידי חטיבות ותיכון, אשר חווים את תקופת גיל ההתבגרות, שבו יש רגישות גבוהה לפן החברתי. נסו להכנס לנעליהם של נער או נערה בני 14 או 13 שנאלצים להתנתק מחבריהם וסביבתם המוכרת, בתקופה שבה ישנה עליה חדהשל מצבי מתח וחרדה.
למרות המענה הלקוי והחסר שסיפקה הממשלה למפונים בשנה החולפת, הנ"ל קיבלו תמיכה יוצאת דופן מהרשויות המקומיות, למרבה המזל. לא רק הרשויות המקומיות הפגינו מנהיגות, אלא גם אירגונים חברתיים וקהילתיים נרתמו למשימה של למלא את החלל שהותירה הממשלה בטיפול בילדי המפונים. בעקבות מבצע גיוס נרחב של משרד החינוך, מאות מורים ועובדי רווחה שמו לדרך פעמם, והגיעו לאילת ולים המלח, לטבריה ולתל אביב על מנת לספק סיוע למפונים וילדיהם.
השאלה היא כמה זמן מדינת ישראל תמשיך להשאיר את תושבי הצפון וילדיהם, ובמיוחד בערפל לגבי עתידם. היעדר מנהיגות של משרדי הממשלה, המשדרים חוסר מעורבות ומעבירים מסרים סותרים, מתוך שיקולים פוליטיים גרידא. בעזרתם של המתנדבים והארגוני האזרחים, הצלחנו להגיע לסוף שנת הלימודים הנכחית. אבל כעט, כאשר אנחנו כבר שמונה חודשים בתוך המלחמה, הפתרונות הזמניים מיצו את עצמם. כעת תושבי הצפון חשים ביתר שאת בצורך במענה מערכתי ומתוכנן מצד ממשלת ישראל.
נכון להיום, למדינת ישראל אין תוכנית הולמת ואין תשובות למפונים מהצפון. בשלפיזור ססמאות ריקות מתוכן ואי הצגת משנה ברורה של משרד החינוך, אבד לחלוטין אמון הציבור בהנהגה. חוסר האמון הציבורי מתבטא באחוזי הרשמה נמוכים ביותר לשנת הלימודים הבאה. למרות הודעתו של משרד החינוך כי הוא נערך בהתאם לפתיחת שנת הלימודים הבאה, בקריית שמונה למשל, נרשמו לתיכון רק שליש מהתלמידים, ובמטולה רק רבע מתלמידי בתי הספר היסודיים והגנים נרשמו לשנה הבאה. המספרים המטורפים האלו חושפים את הפקרת ילדי המלחמה אפילו יותר מהדיון הציבורי העוסק בלחץ של ההורים.
ישנם יישובים רבים שהתושבים בהם נפוצו לכל רחבי הארץ – מאילת ועד טבריה. זהו המצב של תושבי קריית שמונה, שנאלצו לעבור מאתר קליטה זמני או מלון, לדירה קבועה ביישוב אחר, ושוב לעקור את ילדיהם מהמסגרות. הילדים נאלצו שוב ושוב להסתגל לסביבה חדשה, למורים אחרים, לרמת לימודים אחרת.
