אומנים שהם נערים נצחיים. אולי לא במראה, אבל באנרגיה, בתשוקה, בעשייה ובעיקר במחשבה. כזה היה דן תורן. במהלך האייטיז הוא היה כוכב נוער ענק – בזכות תפקידים בלתי נשכחים בסרטי הפולחן "בחינת בגרות" ו"אחד משלנו", ובזכות פינת "על הברזלים" ב"זהו זה!". אבל תורן בחר לעזוב את אור הזרקורים לטובת אהבתו הגדולה באמת: המוזיקה. הוא ויתר בלי למצמץ על הטייטל "סלב" לטובת התואר "מוזיקאי". הוא אומנם זהר על המסך, אבל באמת זרח באולפן. נערץ על ידי נערות בתחילת הדרך, אך בבגרותו הפך לדמות מוערכת בקרב בכירי תעשיית המוזיקה.
את שיריו ואת המנטרה החיובית והצנועה שלו הוא פיזר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. "בשבילי, לחזור לרוק'נרול זה לחזור להבנה שלא עושים את זה בשביל כסף, כי זו לא פרנסה", אמר תורן באחת משיחותינו האחרונות. "זה לא כמו להיות בריאליטי או כוכב כלשהו. לא שאין ברוק'נרול תהילה לפעמים, אבל היא מאוד מצומצמת. זו בעיקר אהבה לסוג הזה של המוזיקה וליצירה עצמאית, נטולת ניהול מחושב מאוד, בניגוד לפופ המהודק והמתוכנן. אצלנו, הרוקרים, הקטע הוא בעיקר לנגן מהלב ומהנשמה".
תורן ברוב הזמן היה יחצ"ן של עצמו. אומנם עבד עם אנשי יחסי ציבור בפרויקטים שונים, אבל אם רצה להתראיין – התראיין. ואם לא, הוא עדיין היה מתקשר. לא כדי לקדם משהו, אלא לדבר על מוזיקה ועל החיים. כי ככה הוא היה: נתן תשומת לב אמיתית. וכמרואיין תמיד סיפק את הסחורה. עם כל הניסיון שלו, הוא לא שיחק את המשחק. אמר בדיוק מה שחשב בלי פילטרים, בלי להתחנף. זו גם הסיבה לכך שכל ריאיון איתו היה חוויה. והכל תמיד הסתיים במילה הכי אופיינית לו: "תודן".
כל שיר חדש שלו הביא איתו עומק אחר: בטקסט, בלחן, בביצוע. גם הבלוג שלו, שפעל מ־2003, סיפק הצצה נדירה לתעשיית הרוק המקומית, תעשייה שבה פעל במשך יותר מ־40 שנה. הוא חתום על אין־ספור להיטים, רובם בכלל נכתבו עבור אחרים: "גידי" ו"קולנוע" (שרון ליפשיץ), "ביום של הפצצה" ו"את שרה ברדיו" (רמי קלינשטיין), "רעש לבן" ו"מפנה מקום" (ברי סחרוף), "אין לנו מה להפסיד" (היי פייב), "הגשם ירד" (יזהר אשדות), "איפה הוא עכשיו" (דנה ברגר), "היא אוהבת" (פיטר רוט), "טיול רגלי" ו"משהו טוב" (אריק איינשטיין). לעצמו כתב, בין היתר, את "לבן על לבן" (עם להקת שונרא), "גברים מקצוענים" (עם להקת בלאגן), "שוב השקר הזה", "אימפריות נופלות לאט" ועוד.
"דן סימל דרך שכיום הפכה למיינסטרים, הדרך של מוזיקאי עצמאי, One Man Show, שעושה הכל לבד", אומר הפזמונאי והסופר מאיר גולדברג, שכתב איתו עשרות שירים, בהם "אימפריות נופלות לאט". "במובנים רבים הוא היה פורץ דרך. אחד הדברים הנדירים אצלו היה היכולת להבין את התקדמות השפה – לכתוב שירים שנשמעים כמו שאנחנו מדברים, ועדיין שומרים על איכות. הוא היה בין הראשונים שהביאו את זה לפסקול הישראלי".
ב־29 במאי 2024 תעשיית המוזיקה הוכתה בתדהמה עם פרסום הידיעה על מותו של תורן בגיל 63, לאחר מאבק קצר במחלת הסרטן. אלפי אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין האזרחי "מנוחה נכונה" בכפר סבא, וסיפרו על דן "שלהם". מאז לכתו, כמעט אין הופעה של דנה ברגר, פיטר רוט, מאור כהן או ברי סחרוף שבה לא מוזכר שמו או מבוצעת מחווה לזכרו. תורן הותיר אחריו אוצר עצום של יצירות – רבות מהן לא קיבלו את החשיפה הראויה. הן מזמינות כל מאזין להיכנס לעולם עשיר של מילים וצלילים.
"אני באחת התקופות הטובות בחיים שלי", אמר תורן באחת משיחותינו האחרונות. "אני אסיר תודה על ההזדמנויות שהיו לי ועל האנשים הנהדרים שפגשתי לאורך הדרך. מוזיקה בנויה מאנשים, וזה הדבר שהכי חשוב לי. זה עולם מסוים שאנחנו חיים בו, כמו פלנטה שלמה שקשורה אך ורק למוזיקה, ואם נהיה עוד יותר ספציפיים, אז פלנטה של רוק, שזו הנישה של הנישות בישראל. כל יום שאני בתוך מוזיקה, לא משנה אם הרווחתי בו כסף או לא – הוא יום טוב. תמיד התייחסתי לזה בתור ייעוד".
"כשהייתי נער, לא הבנתי למה אבא שלי לא רצה את הפרסום ואת התהילה שהיו לו ולמה הוא בחר לוותר עליהם לטובת המוזיקה", אומר איתי תורן (26), יוצר וזמר מוכשר בזכות עצמו. "כשבגרתי קצת הבנתי שאבא שלי יכול להיות במרכז העניינים אם הוא רק רוצה, והוא בחר שלא לרצות את זה. תמיד, בכל שלב בקריירה שלו, הוא עשה את מה שהוא אוהב לעשות ומה שעושה לו כיף, בין אם זה להופיע עם להקת כוורת בפארק הירקון מול מאות אלפי אנשים ובין אם זה לשיר בפני קהל של 15 אנשים. הוא רצה לכתוב ספרים? אז הוא כתב ספרים, הוא רצה להוציא אלבום אוסף? הוא הוציא אלבום אוסף. הוא אף פעם לא חשב איך לעשות מיליונים ממוזיקה. הוא חשב איך לעשות אומנות".
"אני מרגישה שזה מה שהכי למדתי ממנו", מוסיפה בתו יעל תורן (21). "אבא כל הזמן עצר לבדוק עם עצמו מה טוב לו באותו רגע, מה הוא מרגיש שהוא רוצה לעשות עכשיו – והוא עשה את זה. אם באותו רגע לא התאימה לו הכוכבות הגדולה – הוא ויתר עליה והתעסק במהות, במוזיקה, באנשים. הוא אהב את המפגש עם אנשים ואת הפשטות שבזה. המוזיקה הייתה דבר פשוט בעיניו, הוא התעניין במה שמסביב, באנשים ובקהל. למדתי ממנו המון".
מהלך מפתיע
תורן, יליד 1960, בנם של השחקן הוותיק והמוערך אילן תורן והעיתונאית והפסיכולוגית היונגיאנית אילנה תורן־עמית, נולד בקיבוץ ראש הנקרה וגדל בתל אביב. עוד בילדותו גילה את הרוק'נרול וניצתה בו התשוקה המוזיקלית. "כשאבא שלי קנה לי כמתנת יום הולדת את התקליט 'סרג'נט פפר' של הביטלס, אני זוכר ששמעתי אותו אלף פעם בפטיפון, כשבמקביל להאזנה אחזתי את העטיפה בידיים, דמיינתי את לונדון ופנטזתי שאני עובר לשם", סיפר לי בעבר בריאיון ל"מעריב".
למרות המשיכה למוזיקה, תורן פנה בתחילת דרכו לנתיב אחר – משחק, בדומה לאביו. "מאבי קיבלתי את האהבה לסיפורים, לתיאטרון וגם למוזיקה", אמר לי בעבר. "מהצד של אמא קיבלתי גם אהבה לאומנות, אבל גם הרבה הומור, את ההסתכלות האחרת על דברים ואת האהבה לבני אדם".
לאחר שירות בתיאטרון צה"ל החל לשחק בהצגות בבית ליסין ובתיאטרון הבימה ("אללה כרים", "החוויה הישראלית", "בונקר") וכיכב כאמור בפינת "על הברזלים" (מתוך התוכנית "זהו זה!"), ובסרטים כמו "סיפור אינטימי", "בחינת בגרות", "עתליה", "המובטל בטיטו", "תלווה לי את אשתך" ו"אחד משלנו", שמיתגו אותו כאליל נוער, טייטל שהוא לא בדיוק אהב. "זה לא היה בשבילי", סיפר לי. "לא ניצלתי את הפירות של ההצלחה ודי מהר החלטתי לברוח מזה".
בשנת 1984 נרשם תורן לבית הספר למשחק ניסן נתיב, ובמהלך הלימודים מצא את עצמו בחבורה שנקראה "פורום". "היינו נפגשים מדי חמישי, שרים ויוצרים ביחד. בחבורה הזו היו חברים שולי רנד, יוסף (ג'ו) אל־דרור, דני אמיר ושמוליק לוי", סיפר. "שם בעצם התחלתי לכתוב את שירי האלבום הראשון שלי. באחד הלילות ג'ו השאיר לי טקסט שהוא כתב, בשם 'לבן על לבן', והלחנתי אותו למחרת בבוקר, מיד כשהתעוררתי. זו הייתה תקופה שבה כל הזמן כתבתי".
"דן ואני למדנו שלוש שנים בבית הספר למשחק וגרנו יחד לתקופה מסוימת", מספר חברו הקרוב, השחקן-יוצר־זמר שולי רנד. "דן היה חבר נפש שלי. היינו שחקנים בעולם המגששים את דרכנו ביחד. למרות ששנינו למדנו יחד בבית הספר למשחק, אני הייתי אנונימי ומתחיל, ודן היה כבר כוכב גדול, הוא בא אחרי סרטים והצגה בהבימה, והוא יכול היה להמשיך בקריירה המצליחה שלו בלי ללמוד אבל הוא בחר ללמוד. זה באמת דן, אדם מאוד־מאוד יסודי. בתוך בית הספר הוא התחיל את האבולוציה שלו משחקן למוזיקאי. הוא היה סקרן גדול, חרוץ מאוד, מוכשר בטירוף ופרטנר טוב. היה כיף לעבוד איתו, ואת זה יגיד כל מי שעבד לצידו. הוא היה יכול להוציא ממך את המיטב. חוויתי זאת כשעבדנו יחד בבית הספר למשחק, אפשר לראות את זה ביו־טיוב, יש שם תרגיל משחק אידיוטי שעשינו ביחד. היה לנו הומור משלנו, לא הפסקנו לצחוק ביחד".
באותה תקופה החל תורן לכתוב לאומנים. ב־1984 התפרסם השיר הראשון שלו, "גידי", להיט הפריצה של שרון ליפשיץ, שהלחינה אותו. "שרון ואני התיידדנו וכתבנו כמה שירים", סיפר לי בעבר. "היא הביאה את הרעיון לשיר 'גידי לא, תגידו לו', על בחור שהיא רוצה, אבל הוא מעין נוכח־נפקד כזה". לאותו אלבום כתב גם את "קולנוע", שהצליח מאוד.
לאלבום הבכורה של רמי קלינשטיין, "ביום של הפצצה" (1986), כתב תורן שני להיטי ענק: שיר הנושא של האלבום ו"את שרה ברדיו". "רמי היה הקלידן של שרון, ככה הכרנו", סיפר. "הוא הזמין אותי אליו לכתוב ביחד, ולאחת הפגישות הגיעה ריטה. הם השמיעו לי את 'שיר אהובת הספן' לפני שהוא יצא לרדיו, ושאלו לדעתי. כששמעתי את השיר דמיינתי את רמי הולך ברחוב ושומע מכל בית את השיר הזה מתנגן ברדיו. על זה כתבתי את 'את שרה ברדיו'".
בשנת 1988, לא מעט בעידודו של המנטור שלו, המוזיקאי מיקי שביב, הוציא תורן את אלבום הבכורה שלו, "לוחמה בשטח בנוי". הוא יצא לסיבוב הופעות ראשון והקים את להקתו הראשונה, שונרא. עם בחירתו להתמקד במוזיקה הוריד הילוך בקריירת המשחק, והתמודד עם האתגר העצום של התנתקות מתדמית "אליל הנוער" לטובת אימוץ פרסונה של מוזיקאי רציני.
"ברגע שהתחלתי לעבוד עם שונרא שמחתי לוותר על המשחק", סיפר בעבר. "משחק זה מקצוע נורא פסיבי, לא בעשייה שלו, אלא במובן שאתה צריך לחכות שיקראו לך. נכון, אפשר לעשות הצגות פרינג' שאתה יוזם, אבל כדי לשחק בדברים פופולריים אתה צריך לחכות לאודישן. זה לא התאים לאופי שלי. במוזיקה יכולתי ליזום ולעשות מה שאני רוצה בלי להיות תלוי באף אחד".
"דן עשה מהלך מאוד מפתיע", מציין רנד. "מאוד נדיר שאדם שכבר היה שחקן מצליח בוחר למצב את עצמו כמוזיקאי. זה דן: כל דבר שהוא עשה הוא עשה עד הסוף. הוא לא בגד בעצמו, ואלבום הבכורה, שכלל שירים נפלאים, ממחיש עד כמה הקריירה שלו הייתה אמיצה. הוא אהב את המוזיקה ואת העשייה יותר מכל הצלחה או פרסום של שיר, וזה היה המצפן שכיוון אותו. הוא לא חיפש את הדרך למיינסטרים ולא הפסיק ליצור לרגע, לכן השאיר אחריו כמות אדירה של חומרים".
רנד עצמו עשה מסלול דומה, עבר למוזיקה לאחר שכבר זכה להכרה כשחקן. מטבע הדברים תורן עודד אותו לעשות את המהלך. "הוא היה מגיע לאולפן ההקלטות, עוזר לי בשיפוץ טקסטים ובעיקר הוא מאוד שמח בשבילי", מספר רנד. גם בתקופה שבה רנד חזר בתשובה והיו תקופות ארוכות שבהן לא שמרו על קשר קרוב כבעבר, תמיד אהבו אחד את השני: "הוא היה חבר, גבר, מענטש, מוזיקאי ונשמה".
חברות אינטנסיבית
לאורך הקריירה הוציא תורן 16 אלבומי אולפן, אלבום הופעה חיה, שני אוספים וכן אלבומים שהקליט עם הלהקות השונות, שבהן היה חבר בולט כיוצר וכמוזיקאי: שונרא ("נופל על ארבע", 1989), בלאגן ("גן עדן עירוני", 1992), הזבובים ("בזזז.." ו"רדיו חזק", 1998) ולואי מרשל ("כל הסימנים מראים", 2014).
ב־2003 הקים יחד עם המוזיקאי שי להב את הלייבל העצמאי "פה גדול הפקות". השניים הקליטו באותה שנה את הדואט "אדוני הממון". תורן היה פורץ דרך גם בשימוש באינטרנט להפצת מוזיקה. הוא תחזק בלוג מצליח עוד בראשית שנות ה־2000 ואפשר הורדה מלאה של אלבומיו, עוד לפני שהקולגות שלו העלו בדעתם לעשות זאת. בשנת 2010 אף זכה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה.
אף שהמוזיקה הייתה עיקר חייו ומהותו, תורן לא ויתר על המשחק וההנחיה והגיח מדי פעם לתפקידים שונים בקולנוע ("בכורה", "שנת אפס", "הגננת"). הוא נמנה עם המנחים הראשונים של ערוץ הילדים, וכן השתתף בסדרות כמו "ראש גדול", "שבתות וחגים" ו"משחק החיים" וגם הגיש תוכניות שונות ברדיו.
בשנת 2004 פתח עם גולדברג את סדנת הפזמונאות המצליחה "סלון הפזמון", המוסיפה להתקיים עד היום. "דן ואני נפגשנו לראשונה באמצע שנות ה־80, כששנינו התחלנו את דרכינו המוזיקליות, במפגש של כותבים מתחילים עם כל הפזמונאים הגדולים של השנים ההן", משחזר גולדברג. "בסיום המפגש ההזוי הזה דן פנה אליי ונהיה בינינו קליק. לפני הכל הפכנו לחברים טובים, עוד לפני שבכלל חשבנו לעבוד יחד. היינו נפגשים ומדברים על מוזיקה ועל שירים. בהמשך התחלנו לכתוב ביחד והפכנו להיות שותפים כשהקמנו את 'סלון הפזמון'. אני חייב לו את העובדה שהפכתי למורה. בלעדיו כנראה הייתי עושה משהו אחר בחיי. הוא דחף אותי לזה, הציע שנעשה מה שאנחנו יודעים – נלמד לכתוב שירים. הייתי סקפטי, כי אני נתקע באמצע משפטים, אבל הוא אמר: 'עזוב, אני איתך ויהיה בסדר'. הוא היה איתי ובאמת היה בסדר".
הייתם בלתי נפרדים.
"ברגע שהפכנו לשותפים החברות שלנו נהייתה נורא אינטנסיבית. כשהוא נפטר – חלק היסטרי ממני נעלם. אנחנו טיפוסים שונים, הפכים מוחלטים: דן היה איש של בוקר. בשעה שש וחצי בבוקר הוא היה בשיא הפעילות שלו, ואני בקושי מתעורר ב־12 בצהריים. דן היה ספונטני, יוזם ודוחף דברים, מחליט מהר, ואני לוקח את הזמן לחשוב, איטי יותר ועובד בקצב מחושב. ההבדלים בינינו בלטו, אבל ככה גם השלמנו אחד את השני. דן היה קצת יותר פגיע ממה שאנשים יודעים. הוא היה איש שלוקח מאוד ללב, גם ביחס לאנשים אחרים אבל גם ביחס לעצמו. הוא היה מסוגל לחשוב מחשבות עמוקות על מקרה שקרה לפני המון זמן, וזה היה מלווה אותו".
גם גולדברג מציין את המעבר של תורן למוזיקה כאקט שיש להעריך אותו: "הוא ויתר על קריירה מצליחה, עם אופציה לקריירה בחו"ל, מתוך ידיעה שזה יהיה יותר קשה, יותר מאתגר, פחות מתגמל כלכלית, כי הוא ידע שרק דרך המוזיקה הוא באמת יבטא את עצמו".
אף שתורן התרגל לסגור את ההופעות שלו לבד ולהפיץ בעצמו את המוזיקה שלו, בעשור האחרון לחייו הוא חבר לשגיב שחר חן, שהפך למנהלו האישי, בלי שהיה לו ניסיון קודם בתחום. "דן הופיע פעמיים בפאב שניהלתי בקיבוץ גת", הוא מספר. "כשהוא התקשר לקבוע הופעה שלישית, אמרתי לו שהפאב נסגר. הוא הציע שניפגש לקפה. נפגשנו, דיברנו כשלוש שעות, ומשם הפכתי להיות מנהלו האישי. מצאנו את עצמנו בזוגיות מקצועית. בין דן לביני נוצר קשר אישי. היינו נוסעים שעות על גבי שעות להופעות ברחבי הארץ. בנסיעה הלוך היינו שומעים את הפלייליסט שהוא בחר ובדרך חזור היינו שומעים את הפלייליסט שאני בחרתי".
הוא הרגיש מוערך בתקשורת? ברדיו לא הרבו להשמיע את שיריו החדשים. "הוא תמיד אמר: 'השירים שלי הרבה יותר מפורסמים ממני, אבל אין לי בעיה עם זה'. הוא בחר את זה הרי. הוא נלחם כדי להגיע למצב שהוא שלם עם עצמו ועם היצירות שלו. הוא לא יצר מוזיקה כדי שהיא תושמע או לא תושמע ברדיו, אלא יצר מוזיקה כי הוא לא הכיר משהו אחר. הוא נועד לזה. זה בער בו. הוא בכל יום כמעט היה מצלצל אליי ומשמיע לי קטעים משיר חדש שכתב. בשנים האחרונות היו לו שנים מדהימות, בהופעות, בהקלטות וגם בספר האוטוביוגרפי שהוא הוציא. הוא מאוד פרח".
אבא במשרה מלאה
תורן היה קודם כל איש משפחה למופת, והרבה לכתוב בבלוג שלו על גרושתו, ליאת, שעימה שמר על יחסים טובים, ועל ילדיהם איתי ויעל. "הוא היה האבא הכי מעורב שיש. אבא במשרה מלאה", אומרת יעל. "הוא הכיר את כל החברים והחברות שלי, דאג לכל הדברים בבית, היה שם בשבילנו, הכין לנו אוכל ובעיקר אמר לנו כל הזמן כמה הוא גאה בנו. הוא היה האדם הכי קרוב אליי בעולם, אדם שאני הכי אוהבת. הוא הגדיר את עצמו קודם כל אבא ואחר כך שאר הדברים".
"הוא היה החבר הכי טוב שלי", אומר איתי. "זה הגיע לכך שהיינו קוראים זה לזה בבית 'אחי'. בשלב מסוים גרנו ביחד כשותפים לדירה, זה ממחיש את הרמה החברית הגבוהה שהייתה בינינו. זה היה ככה גם במוזיקה, שיתפנו אחד את השני ביצירות ובשירים חדשים שהיינו שומעים או כותבים".
הכרתם צדדים שונים שלו אחרי שהוא נפטר?
איתי: "אחרי שהוא נפטר שמענו עליו כל כך הרבה סיפורים מרגשים. אישה שלא הכרנו הגיעה לשבעה וסיפרה שהוא הגן עליה בסופר מפני קופאית לא נחמדה. זה מה שהיא זכרה לו. הוא היה קודם אדם רגיש לסביבה, אדם שרוצה להפיץ את הטוב ולדאוג שלאחרים יהיה טוב".
מה הדבר העיקרי שהוא לימד אתכם?
איתי: "לא להפסיק להתפתח ולהתקדם. תמיד לעשות משהו ולהתרגש מהעשייה".
יעל: "ההסתכלות שלו הייתה על הדברים הקטנים. הוא היה מתרגש נורא בקלות ממזג אוויר, מפרחים ומחתולים. הוא היה יכול לבכות משיר שהוא שמע ואהב. כשהיה לי קשה עם מה שקורה במדינה, שאלתי אותו איך ממשיכים. הוא אמר לי: 'משתדלים. אני קם בבוקר, עושה את הפילאטיס שלי, וזה משמח אותי. יש לי אתכם, הילדים שלי, וזה משמח אותי. אני מודה על הדברים שיש לי, וזה עוזר לי להתמודד עם כל הכאב והקושי'. לפני שהוא נפטר הוא אמר לי: 'את צריכה לאהוב יותר ולפחד פחות'".
אחרי 7 באוקטובר תורן הופיע שוב ושוב בכיכר החטופים ותמך במשפחות החטופים. המאמר האחרון שפרסם בבלוג שלו, בטרם נפטר, עסק בנושא. "בוויכוח הגדול בנושא אחריות אישית, אני חושב לפעמים על שני הצדדים", כתב. "אלו שאומרים לך, 'אתה גר כאן? אז אתה שותף לפעולות המשטר כאן, אתה תמיד יכול לעבור', לבין הצד השני, שאנשים קרובים לי אומרים לי מדי פעם מאז 7 באוקטובר: 'הם (הפרו־פלסטינים) מאשימים אותנו בדברים שהם לא אשמתנו, אנחנו חטופים של הממשלה שלנו'. כמובן ששני הצדדים צודקים ואין כאן סתירה, אבל דרך משקפת הפחד שלי, אני רואה את שני הצדדים נאחזים זה בגרונו של זה ומטלטלים בכל הכוח. לי זה רע, כלומר, גורם לי להרגיש מועקה בחזה, לחץ מאחורי העיניים, כיווץ בבטן".
"אבא נלחם על החטופים עד הרגע האחרון שלו", אומרת יעל. "הוא היה אקטיבי מאוד. החזרתם הייתה הדבר החשוב לו ביותר". "הוא נמנע מלהיכנס לחלק האגרסיבי והלא נעים שבפוליטיקה סביב נושא החטופים", מוסיף איתי. "הוא פשוט הלך לנגן ולשיר בהפגנות. הוא תמיד אמר שהדברים שהכי חשובים לו בעולם אלו בני אדם ומוזיקה, וזה מה שהיה מול עיניו ועל זה הוא נלחם".
סופר־קנסר
באפריל 2024, חודש לפני שהלך לעולמו, תורן צילם פרסומת עם מאיר גולדברג עבור "סלון הפזמון" שלהם. "טיפסנו על סלעים וקפצנו כאילו אנחנו ילדים בני 15. דן היה במיטבו, ולא היה שום סימן לזה שהוא חולה. הוא היה בשיא פריחתו", אומר גולדברג. "יומיים אחרי הצילומים דן אמר לי 'מאיר, יש לי כאבי בטן נוראיים, אתה לא מבין מה זה'.
הוא הלך לבית החולים כדי לבדוק מה פשר הכאבים. אחרי כמה בדיקות והחלפה של בית חולים, גילו שיש לו סרטן, 'סופר־קנסר', כלומר, סרטן שמתפשט נורא מהר בגוף. זה היה בפתאומיות. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהוא כבר היה מורדם ומונשם בבית החולים. הכל היה נורא אינטנסיבי".
"יום לפני שהוא הרגיש כאבים ישבנו ותכננו תוכניות לעשר שנים קדימה", נזכר שחר חן. "הכל קרה כל כך מהר. התקשורת לא ידעה כלום עד שהוא נפטר, היו אנשים בודדים ממש, שאפשר לספור על כף יד אחת, שביקרו אותו בבית החולים. הוא לא רצה שיראו אותו במצב הזה".
אחד הבודדים שתורן הסכים לראות בבית החולים היה רנד: "זכיתי להיכנס אליו לחדר לחצי שעה, חצי שעה שחרוטה בליבי. גם דיברנו, גם הצלחתי להצחיק אותו וגם זכיתי להיפרד ממנו באהבה רבה. מבחינה רוחנית, באותה פגישה בבית החולים הוא דיבר על הודיה. הוא הודה על החיים שניתנו לו. הוא דיבר על דברים קטנים, כמו על הזכות לאכול אפרסק".
"לא הספקנו לעכל ואבא כבר לא היה איתנו", אומרת יעל. "בכל שנותיי כבתו לא זכורה לי סיטואציה שבה הוא היה חולה. גם כשהוא היה מקורר או עם חום הוא תפקד רגיל".
"יום או יומיים לפני שהוא איבד הכרה ונפטר, הבאתי אותו הביתה", מספר איתי. "כשהלכתי להביא לו כוס מים, הוא אמר לי: 'אם אתה חוזר עם המים לחדר ואתה רואה שאני מת – תדע שעשיתי מה שעשיתי, הגשמתי את כל החלומות שלי, פגשתי את כל האנשים שרציתי לפגוש. היו לי המון חברים, עשיתי ילדים, עשיתי אהבה וחייתי בדיוק את החיים שרציתי לחיות'. זה לא בא אצלו ממקום של 'אני הולך למות', אלא ממקום שהכל באמת בסדר מבחינתו. הוא אמר: 'עשיתי יותר מהאדם הממוצע, בשנה אחת חייתי כמו שש שנים. הגשמתי את כל מה שרציתי להגשים'".
אומנם תורן איננו, אך ברוחו וביצירתו הוא עדיין כאן. "אני מנציח את אבא שלי בכל דרך", אומר איתי. ב־11 ביוני, במועדון לבונטין 7 בתל אביב הוא יעלה מופע מחווה לציון שנה לפטירתו, בחלקו הוא ינגן את השירים של אביו ובחלקו את השירים שלו. אלבום שתורן סיים להקליט נמצא עכשיו בשלבי מיקסים, ובעתיד יראה אור. "המורשת של אבא תישאר לנצח", אומר בנו.
