עם סיומה של שנת 2024 ניתן לסכם ולציין כי ישראל שיפרה את מצבה האסטרטגי במזרח התיכון, אבל במחיר של הגברת השסע הפנימי בעם, הידרדרות ביחסיה עם מדינות בעולם ופגיעה חמורה בדימויה העצמי כמדינה דמוקרטית, שוחרת שלום ושומרת על זכויות הפרט.
יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.
לצד ההישגים הללו הגיע הישג נוסף, בלתי צפוי, מכיוונה של סוריה, שהיה קשור אך בעקיפין לישראל. קריסתו של משטר אסד וההשתלטות של ארגוני איסלאם סוני הובילו להוצאתה של סוריה ממחנה ההתנגדות, ובכך לגדיעתו של בסיס איראני על גבולה של ישראל ולחיסול המסדרון ששירת את איראן להעברת נשק ותחמושת לחיזבאללה בלבנון. "נפילתה" של סוריה היוותה גם עדות לחולשת איראן, רוסיה וחיזבאללה, שלא יכלו להושיע את אסד, וזאת למרות החשיבות הגיאו-אסטרטגית של המדינה במזרח התיכון. השינוי החיובי טומן בחובו גם חשש שסוריה תנוהל עתה על ידי גורמי איסלאם קיצוני בתמיכת טורקיה, אך מוקדם עדיין לקבוע מסמרות ביחס לטיבו ולטבעו של המשטר החדש בסוריה.
איראן, רוסיה וחיזבאללה גילו לכולם את חולשתם, מורדים סורים (ארכיון) | צילום:
AP
מנגד, מחנה המדינות המתונות החתומות על הסכמי שלום ו/או נורמליזציה עם ישראל וכן סעודיה הצליח לשמור על לכידותו, גם אם הדבר נעשה בעיקר מאחורי הקלעים. שיתוף הפעולה בין המדינות בא לידי ביטוי, למשל, בזמן המתקפה של איראן על ישראל. למעט ירדן, אף מדינה לא החזירה את שגרירה ואף אחת לא ניתקה את יחסיה עם ישראל. גם רעיון הנורמליזציה עם סעודיה לא נזנח, אם כי כעת הסעודים דורשים בתמורה מחיר גבוה יותר בדמות מדינה פלסטינית.
שיפור אסטרטגי במחיר דימוי מתדרדר
לצד ההישגים הללו, ישראל כשלה עד כה בטיפול בסוגיית החטופים בעזה. המפלה הצבאית שספג חמאס אמורה הייתה להוות קלף מיקוח עיקרי, אולם ההתעקשות שלא לסיים את המלחמה ברצועה נובעת משיקולים פוליטיים ולא מבצעיים. זהו כישלון מוסרי שעומד בסתירה מוחלטת לכל ערכי היהדות ולערכים אנושיים באשר הם. יתרה מזו, ההשתהות במציאת הסדר להחזרת החטופים, היחס המשפיל של שרים וחברי כנסת מהקואליציה כלפי משפחות החטופים, לצד הניסיונות הבלתי פוסקים להמשיך במהפכה המשפטית וגרירת הרגליים בכל הנוגע למציאת פתרון לשאלת גיוס החרדים – כל אלה מגבירים את השסע בעם.
בצד הכישלונות מצויה גם התגברות הביקורת – ובה גילויי שטנה ואנטישמיות – בקרב ציבורים רבים בעולם נגד ישראל בכלל, ונגד מדיניותה כלפי הפלסטינים בפרט. ישראל מואשמת בביצוע פשעי מלחמה נגד האוכלוסייה האזרחית בעזה. הוצאת צווי המעצר על ידי בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג נגד נתניהו ושר הביטחון שלעבר יואב גלנט באשמת ביצוע פשעי מלחמה נראית רק כקצה הקרחון. האשמות אלה מונעות מסיבות פוליטיות, אולם גם אם חלקן או רובן אינו נכון – והדעות על כך חלוקות בהיעדר מידע אמין ומהימן בתקשורת הישראלית – הן פגעו קשות בדימויה של ישראל בקהילה הבין-לאומית כמדינה שומרת חוק.
כתבי אישום מונעים משיקולים פוליטיים, ארכיון | צילום:
נועם רבקין, רויטרס, פלאש 90
"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", קבע האסטרטג הפרוסי קרל פון קלאוזביץ במשפט מצוטט לעייפה. ואכן, אחד הכישלונות הגדולים הוא אי-תרגום ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים. הישג מדיני אחד שהושג הוא הסכם הפסקת האש עם לבנון, הכולל התפנות לוחמי חיזבאללה מעבר לנהר הליטאני והתפרסות כוחות או"ם וצבא לבנון בשטח שבין הגבול לנהר. רק הזמן יקבע אם מדובר בהישג בר-קיימא, וזאת בניגוד לתוצאות מלחמת לבנון השנייה ב-2006.
החמצת הזדמנות היסטורית לשינוי אזורי
בניגוד לזירה הלבנונית, הזירה הפלסטינית נראית רחוקה מהסכם מדיני. תוכניות ל"יום שאחרי" יש למכביר, אולם ממשלת נתניהו מסרבת לדון בהם. ניכר כי כחות צה"ל קיבלו הוראה לתקוע יתד לפחות בצפונה של הרצועה. לא זו בלבד, אלא שיש גורמי ימין קיצוני בממשלה המשתעשעים במחשבה לחזור ולהתיישב ברצועה.
אם ההתנגדות להמשך שליטה של חמאס ברצועה מובנת, לא מובנת ההתנגדות להחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת או מנהיגות לגיטימית פלסטינית מוכרת אחרת. החלל שנותר מזמין כאוס או המשך ניסיונות נואשים של חמאס להיאחז בשלטון. כך או כך, הקיפאון הוא מרשם לכישלון.
ההישג המדיני העיקרי שטרם הגיע הוא הסכם נורמליזציה עם סעודיה. ניכר כי גם סעודיה וגם ארצות הברית מעוניינים לקדמה, אולם כרגע מחכים לכניסת טראמפ לתפקיד. שאלת המפתח היא מה יבקש או ידרוש יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בתמורה להסכם נורמליזציה: אם העמדה הסעודית הנוכחית – הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים – היא תנאי בלתי יעבור או שקיים מרחב גמישות. כך או כך, כל ממשלה ישראלית החפצה בנורמליזציה תהיה חייבת לשלם במטבע הפלסטיני, גם אם מחירו וערכו כרגע לא ברור.
האם טראמפ יוביל לשינוי בעמדות הסעודיות? (ארכיון) | צילום:
רויטרס, שי פרנקו
כאשר יחיא סינוואר פתח במתקפת הפתע הרצחנית שלו על ישראל ב-7 באוקטובר, הוא בוודאי לקח בחשבון את האפשרות שיהפוך לשהיד, אבל הוא לא יכול היה לדעת כי היא תוביל לשינויים כה מרחיקי לכת במזרח התיכון. אבל עם כל המפלות והכישלונות של ציר ההתנגדות הוא עשוי להיחקק כמי שהצליח להחזיר את הבעיה הפלסטינית לסדר היום העולמי והאזורי, וזאת למרות האסון שהמיט על העם הפלסטיני, במיוחד ברצועת עזה.
צריך אפוא לתרגם את ההצלחות הצבאיות להישגים מדיניים. המלחמה יצרה פוטנציאל לשידוד מערכות אזורי שמנהיגים בעלי חזון צריכים לפעול למימושם. הבעיה היא שבעת הנוכחית לא נמצאים מנהיגים כאלה משני צדי הסכסוך. אחרי הטרגדיה של 7 באוקטובר, זו תהיה טרגדיה נוספת.
>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל של מיתווים – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית
