כיכר החטופים בתל אביב, שבשבועות האחרונים הייתה עדה לרגעי שמחה מהולים בכאב עם חזרתם של חטופים חיים, נצבעה הבוקר (חמישי) בצבעי האבל והזעם. ללא שידורים חיים וללא התרגשות מהולה בתקווה – רק שקט כבד, דגלים מונפים ועשרות אזרחים עומדים כתף אל כתף, נושאים את כאבן של המשפחות ואת הכאב הלאומי כולו.
ארונותיהם של שירי ביבס וילדיה הקטנים, אריאל וכפיר, יחד עם זה של עודד ליפשיץ בן ה-85, שבו מעזה. עבורם, אין עוד תקווה לשיבה לחיים – רק הדרישה לצדק, זעם על הזמן שחלף, ודמעות על מה שאבד.
"זה לא עוד יום של הפגנה. זה לא עוד ערב של תקווה, של צפייה בדרמה שתסתיים בחיבוק משפחתי. היום, אנחנו כאן כדי לומר בקול ברור – זה מאוחר מדי בשבילם, אסור שזה יהיה מאוחר מדי עבור האחרים", אומרת ליאת, תושבת תל אביב שהגיעה לכיכר עם דגל ישראל בידיה. “הם היו יכולים להיות כאן היום חיים, אבל לא החזירו אותם בזמן”.
ברקע מתנופפים שלטים, חלקם מוכרים משבועות קודמים, אחרים נכתבו במיוחד ליום הזה.
ניצן, תושב תל אביב, מביט מסביב בעיניים דומעות ואומר: “אנחנו עומדים פה היום עם הארונות, אבל הראש כבר במקום אחר – איך מונעים את הארונות הבאים? מתי הממשלה תתעורר? כל רגע שעובר הוא עוד רגע שבו מישהו מהחטופים החיים אולי כבר לא יהיה״.
בשבועות האחרונים, שבתות בכיכר החטופים לוו בדגלים מונפים, תקווה זהירה, משפחות שהתאחדו. הפעם – התחושה אחרת. אין שירים, אין מחיאות כפיים, רק שקט מהדהד. אנשים עומדים, נושאים דגלים, מצמידים ידיים, עוצמים עיניים. מדליקים נרות. דומעים.
"באתי כי אני מרגישה מחויבות להיות כאן", אומרת דנה, שעובדת בסמוך בבית המשפט. "כי הכאב הזה הוא של כולנו, כי החטופים לא יכולים להמשיך להיות שם יום נוסף. כי אני לא רוצה לעמוד כאן שוב כשיחזירו עוד ארונות".
הכיכר שהייתה סמל להתנגדות, לדרישה להשיב את החטופים, הופכת גם לזירת אבל לאומי. ככל שהזמן עובר מספר האנשים בכיכר הולך וגדל. ללא נאומים רשמיים, ללא במה מסודרת, רק כאב שמציף את הכיכר. בפעם הראשונה מאז החלו ההפגנות, אפשר לראות עשרות אנשים עומדים ושותקים – לא כי אין מה לומר, אלא כי הכאב גדול מדי.
"אי אפשר לשתוק יותר", אומר בעיניים דומעות יובל, שהשתתף כמעט בכל ההפגנות מאז תחילת המאבק. "אנחנו כאן כדי לומר – עכשיו זה הזמן. אין יותר מקום לדחיות. די. עכשיו מחזירים את כולם, בכל מחיר".
