שני גלנטי הייתה חיילת בגלילות, כשפגשה חייל חמוד שהגיע לתצוגת רחפנים יחד עם הצוות שלו. הוא התנדב לארח לה חברה בתורנות. "כשהתקשרו אליו שיחזור לצוות, הוא ביקש את מספר הטלפון שלי. מיד הסכמתי כמובן", מספרת שני בחיוך, "מאותו רגע לא הפסקנו לדבר, אחרי יומיים יצאנו לדייט ראשון ואחרי שבועיים כבר הכרנו את המשפחות אחד של השנייה". למרבה הכאב, העתיד המשותף של גלנטי ואשור נקטע באכזריות.
אוהד התגייס למילואים מיד עם תחילת המלחמה. "הרגשתי נורא", משתפת גלנטי, "לא הצלחתי לאכול או ללכת לעבודה במשך שבועיים – עד שיצא סופ"ש הביתה, וקצת חזר לי האוויר. בכל פעם שחזר לבסיס לא יכולתי לנשום מרוב פחד וחרדה שיקרה לו משהו".
והדבר ממנו חששה, אכן קרה. רס"ל (במיל') אוהד אשור ז"ל, נפל בקרב ברצועת עזה ב-23.12.2023, בן 23 בנופלו.
"באותו יום בצהריים הבנתי שיש לצוות פצועים, שחלקם כבר בבית חולים. רק חיכיתי והתפללתי שיגידו לי שהוא רק פצוע ושהכול בסדר. בשעה 19:00 אחיו של אוהד התקשר ואמר לי שאוהד נהרג. נפלו עליי השמיים, הוא היה כל העולם שלי וברגע אחד הכול התנפץ לי בפנים".
"בכל סיטואציה אוהד ידע לראות את הטוב, תמיד ידע להרגיע אותי, ניסה להצחיק אותי – והצליח", מספרת גלנטי, "כשהייתי צוחקת ממנו הוא היה מבסוט ואמר לי שזאת המטרה שלו – שאחייך. הוא היה מפיץ אור בכל מקום אליו הוא נכנס, כך גם האיר לי את הלב".
גלנטי מספרת שאהבו לטפס יחד על קיר טיפוס. "אוהד התחיל לטפס בעיקר כשהיה בדרום אמריקה ומיד כשחזר לארץ הוא אמר לי שאני חייבת לבוא איתו. מאז התאהבתי, וזה היה הספורט המשותף שלנו".
"באותו הרגע צעקתי ונפלתי על הרצפה"
מאז מתקפת 7 באוקטובר נפלו למעלה מאלף חללי צה"ל. 367 מהם הותירו אחריהם בת או בן זוג שלא היו נשואים. עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" מלווה אותם ומעניקה לכל אחת ואחד מהם מעטפת טיפולית ושיקומית הוליסטית. צוות העמותה כולו מורכב מבנות זוג שכולות ותיקות, המבינות יותר מכולם, כיצד להיות שם עבור אלו שאיבדו את אהובי לבם.
אחת מהן היא קרן אברמוביץ-ציון, מנהלת מערך הטיפול בעמותה. בן זוגה לשעבר, סמ"ר תום קרין ז"ל, נפגע ממטען נפץ בלבנון באוקטובר 1996, ונהרג.
"תום ואני הכרנו כשהיינו בני 18. עבדנו יחד בקייטרינג, והעיניים נפגשו", מספרת אברמוביץ-ציון, "תום הציג את עצמו: 'קוראים לי תום ואני קיבוצניק'. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה מצחיק וגם מקסים. חבר משותף סיפר לי שתום התעניין בי ושאל אם יוכל להעביר את הטלפון שלי. מיד אמרתי כן וכבר באותו היום הוא התקשר וקבענו את הדייט הראשון שלנו. יצאנו לסרט שנקרא 'נשיקה צרפתית', וככה גם חתמנו את הערב ומאז היינו בלתי נפרדים".
בהמשך תום התגייס לצנחנים. זה היה בשנות ה-90, הרבה לפני שהטלפונים החכמים נכנסו לחיינו. במקום הוואטסאפים ותמונות הסלפי, בני הזוג השקיעו במכתבים רומנטיים. ביום האסון, אמא של אברמוביץ-ציון העירה אותה בבוקר עם הבשורה המרה. "אני זוכרת שבאותו הרגע צעקתי ונפלתי על הרצפה. לאחר כמה רגעים הצלחתי לקום, נעלתי נעליים, ומלאת דמעות ובכי רצתי לבית של תום, שהיה רק שני רחובות ממני".
במשך שנים אברמוביץ-ציון, שגם כן הייתה חיילת, נשאה לבד את הכאב: "מדובר בתקופה קשה מאוד וארוכה, של ריק גדול ושל שבר עצום. אחרי חודשים ארוכים של ייאוש ואובדן משמעות, המפקד שלי אמר לי שאמנם לא בחרתי שזה יקרה לי, אבל שיש לי אפשרות בחירה איך ייראו החיים שלי מעכשיו". זה לקח זמן, אבל אברמוביץ-ציון בחרה. היא למדה עבודה סוציאלית וקלינאות תקשורת, נישאה לגיא והביאה לעולם את יהלי, עופרי ויערה.
רק 25 שנים לאחר שאיבדה את תום, שמעה קרן על עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", שהוקמה ב-1998, שנתיים לאחר שתום נהרג. היא שלחה מייל וכתבה שגם היא חברה שכולה ותשמח לסייע. ה-7 באוקטובר היה הרגע ששינה הכול.
קרן התנדבה בעמותה בתחילה כמלווה לחברות שאיבדו את בני זוגן וגם בליווי הוריהם של בנות ובני הזוג. בהמשך גויסה לנהל צוותי ליווי. "עם הזמן והשינוי במבנה הארגוני בעמותה, לקחתי על עצמי את ניהול מערך הטיפול בעמותה. כיום העבודה בעמותה היא חלק מאוד מרכזי בחיי. דרך העשייה שלי בעמותה, ודרך הנתינה שמגיעה ממעמקי לבי, אני עצמי מקבלת בחזרה הרבה מאוד משמעות וריפוי", היא אומרת.
גלנטי מספרת שהכירה את העמותה עוד לפני שהפכה בעצמה לחברה בה. "כשפנו אליי מהעמותה בזמן השבעה, ישר הרגשתי קצת שלווה, שאני לא לבד, שיש איתי עוד בנות שחוות בדיוק את אותו הדבר".
"עברה שנה וחצי מאז שאוהד נהרג", היא אומרת, "הכאב שינה את צורתו, יש ימים שאני מרגישה שהכול יהיה בסדר, ויש ימים שאני מרגישה כאילו זה היה אתמול ואני נתקפת בגעגועים אדירים אליו. הכי קשה לי זה ימי הזכרון וימי ההולדת שלי ושלו, אלו ימים שאני יודעת שלנצח יהיו קשים עבורי, וישר מעלים בי הרבה זיכרונות וגעגוע עצום לאוהדי שלי".
אברמוביץ-ציון מוסיפה: "לתום יש חלק גדול במי שאני כיום. אפשר לומר שהאובדן עיצב במידה רבה את חיי, הוא חלק מהזהות שלי. הקמתי משפחה ויש לי חיים מאושרים ושלמים, המשפחה של תום הפכה להיות המשפחה שלי, ושתי המשפחות מחוברות בעבותות של אהבה מאז ולתמיד. אנשים לא מבינים שבנות ובני זוג שכולים חווים שבר עמוק שילווה אותם כל חייהם".
"מה שמחזיק אותי זה שאני יודעת שזכיתי לחיות לצידו במשך שנתיים כל כך מאושרות ויפות, ויודעת ומרגישה שהוא שומר עליי ושהוא יעשה הכל שאני אהיה מאושרת שוב", מודה גלנטי.
עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" היא הארגון היציג של בנות ובני הזוג של חללי צה"ל הלא נשואים. העמותה מלווה את בנות ובני הזוג מרגע נפילת אהובם, ומעניקה להם מעטפת טיפולית ושיקומית תומכת ומותאמת.
עו"ד עדי אלון שיינברג, מנכ"לית העמותה: "מאות מחללי צה"ל הותירו אחריהם בנות ובני זוג – אישה או גבר צעירים שנשארו עם לב שבור ועולם שהשתנה ברגע. בעמותה אנחנו נמצאים שם – לחבק, להכיל, ולהראות שאפשר לצמוח גם מתוך השבר. אנחנו מעניקים להם מעטפת שיקומית וטיפולית כוללת, אבל יותר מזה – אנחנו נותנים להם תחושת שייכות והזדהות. הקהילה שלנו מורכבת מבנות זוג שכולות שאיבדו את אהוביהן לאורך השנים, והיום הן מלוות באהבה וברגישות את אלו שהצטרפו אלינו לאחרונה – כדי שאף אחת ואף אחד לא יישאר לבד. האהבה שהייתה לא נגמרת, היא ממשיכה לחיות דרך הזיכרון, דרך העשייה, ודרך קהילה שמבינה לעומק את החיים שאחרי האובדן".
