עם שוך הדי המלחמה, תושבי ג'יש (גוש חלב) מנסים לחזור לשגרה. במעדנייה של עסלה מתאספים התושבים, זה לשתות קפה וזה לסעוד ארוחת צוהריים.
עסלה מייסדת המקום, מהצעירות שנשארו בכפר, מכינה את הכריכים ואת הקפה מאחורי הדוכן הקטן. קרובת משפחתה הגיעה לפני שנים מרמיש, מרחק רבע שעה מעבר לגבול לבנון. "המצב שם קשה. הם לא הופצצו, אבל כל הכפרים מסביב נהרסו. אולי 1,000 מתוך 6,000 התושבים ברחו צפונה לביירות", היא מספרת.
"רוב הצעירים לא יכולים להישאר פה"
ג'יש מונה כ-3,200 תושבים. כמחציתם מרונים – זרם נוצרי שמקורו בלבנון, כ-35% מוסלמים והיתר קתולים. הכפר, שנמצא 3 ק"מ בלבד מהגבול עם לבנון, לא פונה בתקופת המלחמה. התושבים מתארים שתמיד התקיימה בו קהילה קטנה, מלוכדת ושלווה, שסבלה מקושי כלכלי ומריחוק ממוקדי תעסוקה.
רחוב בג'יש (צילום: יניב שרון)
"הכפר ממש טוב לילדים מבחינת התרבות ומבחינת לימודים", מספר מיכאל כרם, צעיר שהקים חדר כושר ועוסק באימוני כושר אישיים. "מבחינת העבודה, רוב הצעירים לא יכולים להישאר פה. אין מבחר גדול של עבודות. גם מבחינת בילויים, אתה מרוחק. כל מקום שצריך ללכת אליו, זה ייקח לך חצי שעה–שעה".
מיכאל כרם (מימין) וחבר מהכפר (צילום: יניב שרון)
איך העסק עכשיו?
"אפשר לעבוד. אנשים הגיעו תמיד, אבל ברגע שהתחילו אזעקות היו המון ביטולים. ביום של שמונה שעות עבודה, עבדנו שעה אחת. זה חזר בהדרגה, לקח לאנשים זמן להתרגל. אפילו אנחנו עדיין לא ממש חזרנו מבחינה נפשית. כל השנה אזעקות, ועכשיו אין כלום. אתה רוצה לנסוע למקום ואתה חושב פעמיים. כאילו עדיין בבועה כלשהי, אני מנסה לחזור לחיים רגילים".
פאול, 'הנגר של הכפר' ובנו של הכומר הקתולי המקומי, מספר שרוב הלקוחות שלו הם מחוץ לכפר. פאול עוסק בנגרות אומנותית – הוא בונה חביות עץ מעוטרות, אך למחייתו בונה גם מטבחים. "יש אנשים שבאים במיוחד, הלב שלי עם החביות. התחלתי בבית-ספר, שיפצתי חבית ישנה. למדתי בעצמי תוך כדי העבודה".
פאול בעל הנגרייה. רוב הלקוחות מגיעים מחוץ לכפר (צילום: יניב שרון)
"הצעירים שמרוויחים הרבה כסף, לא נשארים", מסביר ראש המועצה שריף ניג'ם. "מי שנשאר בכפר אלה פנסיונרים, ילדים ואלה שעובדים באזור כרופאים או שוטרים".
עצי חג המולד ותוכניות בסימן שאלה
המקום של עסלה מתקשט, כמו כל הכפר, לכבוד חג המולד. גם במרכז התרבות ניצב עץ חג מולד. "אין כאן הרבה פעילות, כי אין מרחב מוגן. עד לא מזמן התארחו כאן חיילים", מסביר ניג'ם.
כנסיית "מאר מארון", הכנסייה המרונית החדשה בג'יש, מקושטת גם היא לחג. "זה מרכז החיים של כל הכפר", מספר ניג'ם. "יש כאן את אחד המקלטים של הכפר. זה עכשיו מועדון לקשישים. המקום נותן שירותים לכולם".
כנסיית מאר מרון בג'יש (צילום: יניב שרון)
פסל על גג כנסיית מאר מרון בג'יש (צילום: יניב שרון)
בכנסיית פטרוס ובולוס הקתולית גם מתארגנים לקראת החג. "זו הכנסייה היחידה במזרח התיכון בלי עמודי תמך. הגג כאן הוא בעובי 3 מ'. יש כאן אולי 150 משפחות קתוליות. הכומר כאן הוא בן-דוד שלי. הקתולים הם מהכפר. חלק מהמרונים הגיעו לכאן מבירעם, וחלק מהמוסלמים הגיעו מעכברה", מספר שמש הכנסייה.
כנסיית פטרוס ופאולוס הקתולית בג'יש (צילום: יניב שרון)
"אני רוצה לעשות מיני כריסמס מרקט (שוק חג המולד, י"ש) ב-27 וב-28 בדצמבר. חניכי הצופים יפעילו אותו בהתנדבות מלאה. זה קצת בעייתי", מספר ניג'ם. "בהתחלה היה אפס תקציב. חוץ מזה אני לא יודע מה הולך לקרות. אם אסגור דברים ואז האירוע יתבטל, אצטרך לספוג את העלויות. אז אנחנו בעיקר מקשטים. יש גם עדיין מגבלה על התכנסות של 600 איש".
ההורים בבית עם הילדים, בלי ממ"ד ובלי פיצויים
ניג'ם נכנס השנה לתפקיד ראש המועצה בג'יש. "התושבים פה היו שרויים בייאוש. זה לא פחד, זה ייאוש. ל-60% מהם אין ממ"ד. אי אפשר להציב כאן שום דבר. זה לא פשוט לבנות פה ממ"ד, גם מבחינה כספית".
בית-הספר התיכון בכפר צמוד לכנסיה הקתולית. "אין שם ממ"ד, התלמידים למדו בזום רוב הזמן ואז המציאו את 'הכי מוגן שיש'", מספר ניג'ם. "יש ילדים שלא הלכו לבית ספר ואין להם איפה להסתתר. ילד אחד אמר לפסיכולוג, 'בבקשה תשאיר אותנו פה כי אין לנו ממ"ד בבית'. מצד אחד, העסקים של ההורים לא מקבלים פיצוי, ומצד שני הם צריכים להישאר עם הילדים. יש להם משכנתא שצריך לשלם".
כנסיית פטרוס ופאולוס הקתולית בג'יש (צילום: יניב שרון)
כאמור, הכפר לא פונה בזמן המלחמה, למרות שספג ירי אינטנסיבי מלבנון. "היו כאן כל הזמן אזעקות. פיצוצים כל שעה, כל חצי שעה. הפסקת האש היא ממש מתנה לחג. בסוף השבוע המסעדות חזרו להיות מלאות, חלק מקומיים וחלק מבחוץ. אנשים פשוט רוצים להתאוורר כבר, לצאת ולראות מה קרה בצפון".
המועצה בגירעון – אך מדורגת באשכול חברתי כלכלי גבוה
"אנשים כאן עובדים בחקלאות, יש גם אזור תעשייה קטן והיי-טק. הרוב המוחלט לא עובד בכפר. הצעירים שלנו נוסעים לתל אביב, ירושלים וחיפה. הם לא גרים פה, באים רק לסוף השבוע. זו אחת הבעיות שלנו. אנו מדורגים בלמ"ס באשכול חברתי-כלכלי 7. כשראיתי את זה, לא הבנתי למה".
"התקציב של המועצה הוא כ- 30 מיליון שקלים, וגביית ארנונה מקסימום 5 מיליון שקלים. העלייה לדירוג 7 העמיסה על התקציב, כי אנו נדרשים לממן הרבה דברים מהתקציב השוטף ואני לא יכול לעמוד במאצ'ינג. הם לא מוכנים לממן לי מרכז נוער כי אני בדירוג 7".
לדבריו, מרכיבים רבים במדד החברתי-כלכלי אינם רלוונטיים לתנאי החיים של התושבים, ומסלפים את התוצאה. "בלמ"ס בודקים מספר כלי רכב למשפחה. כאן כולם יוצאים לעבודה במכונית, כי לנסוע בתחבורה ציבורית זה פי 3 זמן נסיעה. אין לך מקורות בכל הצפון, במיוחד בגוש חלב. מי שלמד ומנסה להתפתח הולך לתל אביב, ירושלים, נצרת חיפה".
דרך נוספת של הלמ"ס למדוד רמת חיים היא אומדן פסולת. "בנו כאן בית אבות וכמות הפסולת גדלה". כמו כן, לטענתו, ספירת הנסיעות לחו"ל מסלפת גם היא את התמונה. "משתלם יותר לנסוע לחופשה בעקבה או בים המלח בירדן מאשר חופשה בארץ. כשמודדים את כל הפרמטרים, נוצרת תמונה שאנו באשכול 7, מה קורה כאן?".
עץ חג המולד במרכז התרבות בג'יש (צילום: יניב שרון)
ג'יש נכנסה באיחור לתוכנית שיקום הצפון, יחד עם כמה כפרים נוספים שלא פונו. "אף אחד בממשלה לא יודע איך להתנהג איתנו", טוען ניג'ם. בפיקוד העורף לא חיכו לתוכניות הממשלה, והציעו לשלב במקום את מפקדת אלון, שהוקמה בפיקוד בימי הקורונה כדי לסייע לראשי הרשויות להתמודד עם המגפה, וכעת תפקידה לסייע בזמן השיקום והמלחמה. "אלה אנשי חינוך, אנשי צבא ואנשי משרד הפנים, והם מסייעים בתהליכים ומקשרים למקומות הנכונים. זו תוספת משמעותית, במיוחד לראש מועצה חדש. זה לא פשוט להיות ראש מועצה חדש. הכרתי בתקופה הזאת הרבה אנשים, שבשגרה היה לוקח לי הרבה זמן לפגוש".
המצב הנוכחי מקשה, מסביר ניג'ם. המועצה בגירעון, ולכן התקציב השוטף תחת פיקוח הדוק של משרד הפנים שאינו מאפשר לשנות סעיפי הוצאה. "היינו ב-90% גביית ארנונה. פתאום בגלל כל הקורונה והמלחמה ירדתי ל-50% גבייה. אנשים רואים את הקישוט לחג ואומרים 'עזוב את הקישוט, אין לי מנורת רחוב בכניסה לבית', הם לא מבינים שאלה תקציבים שונים".
"זו הדילמה, להתפתח ולהיחשף לארגוני הפשע או להישאר יישוב קטן"
לדברי ניג'ם, מגפת הפשיעה בחברה הערבית לא פסחה על ג'יש, אף שהכפר קטן מכדי להוות מוקד משיכה לארגוני פשע. הוא מספר על צעיר שהקים עסק לפריסת רשת אינטרנט בכפר. "הוא הצליח, אבל מהר מאוד החלו לאיים עליו. בהתחלה זה היה חיתוך כבלים, ואחר כך הנחת מטען ליד הרכב. לא מזמן הם ירו בשעות הבוקר לעבר ביתו. מה היה קורה אם ילד היה נפגע? המשטרה לא עושה כלום. יש כאן נקודה שמשרתת את כל האזור. מה הם יכולים לעשות?" הוא אומר בייאוש. "זו הדילמה, לגדול ולהתפתח ולהיחשף לפשע או להישאר יישוב קטן ורחוק מתשומת הלב שלהם".
ראש מועצת ג'יש שריף ניג'ם, בבית הקפה המקומי (צילום: יניב שרון)
לפני שנבחר, עבד ניג'ם בתל אביב ובחולון, וחזר לג'יש אחרי שנולד הבן הראשון. "הבנתי שאי אפשר לגדל ילדים במרכז. חזרתי לכפר בגלל האווירה. יש כאן בסיס של שכנות טובה ודו-קיום. אנשים כאן פתוחים ומקבלים את האחר". השלווה בכפר כמעט מדבקת, אך המתח עוד ניכר בפני האנשים.
ניג'ם, מהנדס במקצועו, מודאג מהיעדר תוכנית סדורה לשיקום וטיפול בבעיות הקיומיות של האוכלוסייה הערבית. "אני מהנדס, רגיל לעבוד על-פי תוכנית, ואם יש הפתעות משנים את התוכנית. מה התוכנית שלכם לגבי הערבים? לעתיד שלכם? האזרחים הערבים יכולים לסבול מאי שוויון, אבל לאן יגיע התסכול הזה? כל שנה 200 נרצחים. איך לא יתפוצצו? הבעיה היא שערבי מתפוצץ זה מייד לאומני. כואב לי, אני רוצה לדבר. כואב לי, כואב לי".
הפתרון, לדבריו, טמון בהשקעה מיידית בתיקון העיוותים. "אל תחכה, עשה. תן לאוכלוסייה להרגיש יותר טוב. צריך תוכנית פעולה, מה יהפוך את החיים שלנו לטובים, לרגועים? מה אנו צריכים בשביל זה?"
