איפה עומדים צה"ל והחברה הישראלית אחרי שנה של מלחמה, מה השתנה מאז 7 באוקטובר ומה עוד חייב להשתנות. שאלות היסוד האלו מנקרות עכשיו, במיוחד אגב קריאה בספר "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים", שמתאר את עומק העיוות שנוצר בצה"ל בדור האחרון. זהו עיוות שיצר שני צבאות שונים, אחד נוצץ ורב־הישגים, והשני מוזנח ומנוון – צבא היבשה.
תיעוד מפעילות חטיבת ההרים של אוגדה 210 – פשיטות על מתחמי חיזבאללה ואיתור אמצעי לחימה (15.10.24) // דובר צה"ל
שני הצבאות השונים הם תוצר קונספציה הרסנית שקיננה במטכ"ל ובממשלה, לצד תהליכים שליליים שחלו בחברה ובאליטות המובילות. תא"ל (מיל') גיא חזות כתב את הספר הזה לפני המלחמה, אבל פרסם אותו אחרי פרוץ הקרבות. היום, לשמחתנו, הקריאה בו מבלבלת, כי מובן שבשנה האחרונה התחולל שינוי דרמטי בצבא ובגישה של הציבור וההנהגה אליו. אבל מה שלא ברור הוא מה גודל השינוי, ואם די בו.
את הכותרות אנחנו מכירים, אבל הפרטים מטלטלים ועדיין מטרידים מאוד, במיוחד כשהם נכתבים בידי תא"ל שצמח בצנחנים ומצוי בתהליכים ובאירועים שגרמו לכל. מדובר באופן שבו נוון, הוזנח והפך ללא רלוונטי, מה שאנחנו מכנים צבא היבשה: חי"ר – כולל צנחנים וגולני, השריון – כולל גיבורי מלחמת יום הכיפורים, התותחנים, ההנדסה וכל מי שכרוך בהם. אלו הוזנחו ונחנקו בעוד חיל האוויר, המודיעין והיחידות המיוחדות טופחו והפכו לצבא שבו משתמשים כמעט בבלעדיות.
חמור מכך, בפיקוד הבכיר טופחה קונספציה הרסנית, בהשראת ההנהגה האזרחית ותהליכים כלל־חברתיים, שבמסגרתה הפך השימוש בטנקים וברגלים לנדיר, פרט למשימות בט"ש שוחקות. אחד מהשיאים נרשם בשומר החומות ב־2021, כשהופעלה תוכנית "דרום כחול", שנועדה למוטט את מנהרות חמאס על המחבלים שיימלטו אליהן. אלא שבניגוד למסע יחסי הציבור של דובר צה"ל, זה לא קרה כי פחדו להפעיל את המהלך ההכרחי מהקרקע. כך, עכברי חמאס לא נמלטו לתוך חורי המנהרות ולא חוסלו בהפצצות חיל האוויר.
בדור האחרון הפך צבא היבשה לכלי שניטל ממנו העוקץ, צבא שכשהוא כבר מופעל בהססנות, כמו בקרב בצוק איתן ב־2014 בפאתי סג'עייה, הוא מתנהל בניגוד לעקרונות המלחמה ומתרסק. צבא שנחשב בעיני מפקדיו הבכירים לכזה שלא מסוגל לספק את הסחורה, ממשיך לשאת את תדמית הבריחה מלבנון ב־2000, לצד הכישלון במלחמת לבנון השנייה. לא פחות חמור מכך, תא"ל חזות מתאר את תהליכי הקידום בצה"ל, שגרמו לפליטת המפקדים המוכשרים ביותר, ולהקאה החוצה של היצירתיים והנועזים. מה שהוא מכנה "המפקדים הבנדיטים". עד כדי כך שנותרנו רק עם הבינוניים, בעוד ה"יס־מנים" מטפסים לצמרת ומובילים את הצבא כולו.
ברור עד כמה התופעות השליליות בצה"ל נבעו גם ממה שהתחולל בהנהגה האזרחית ובחברה כולה. בין היתר מהתפיסה של אוסלו, ולפיה תם עידן התמרון הקרקעי, לצד האשליות לגבי כוונות הפלשתינים, וגם – הרגישות המוגזמת לחיילים נפגעים. בד בבד השתלט הפחד על ההנהגה האזרחית והצבאית, עד שגרם לכך שמדינת ישראל הפכה למורתעת. וכל זה כרוך גם בתופעות חברתיות של מורך ותועלתנות, שבמסגרתן האליטות שלחו את ילדיהן ל־8200, בעוד לגולני ולשריון הלכו בעיקר בני הפריפריה והכיפות הסרוגות.
שנה אחרי קו השבר, אנחנו יודעים שחלק מהתופעות הללו לא קיים עוד. צבא היבשה הוכיח שוב, אחרי 30 שנות מיסקונספציה, שהוא ובעיקר הוא מהווה את בסיס ההגנה על עצם קיומה של המדינה. מפקדיו וחייליו הם חוד החנית שלנו – אלו שבאומץ הלב ובנכונות שלהם להקריב, מקיימים את המדינה ואת החברה. הכוחות שנמצאים עכשיו בלבנון, בעזה ובכל יתר זירות הלחימה, הוכיחו לנו, לאויב, לעולם כולו וגם לעצמם, עד כמה הם גיבורים ומוצלחים.
אבל לא מעט ממה שמתואר ב"צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" לא ניתן לתיקון בשנה, ודאי שלא בשנת מלחמה. קודם כל החזרת האוגדות החסרות, על שלל החיילים, הטנקים, הנגמ"שים, התותחים, ויתר כלי המשחית שנדרשים עבורם. שלא לדבר על ייצור החימושים שהתפתינו לרכוש בחו"ל.
אבל מה עם הקונספציות, מה עם צמרת הצבא, מה עם קידום הטובים ביותר – הנועזים – המפקדים הבנדיטים, למעלה הפירמידה? שם הדברים בהחלט לא אפויים ודורשים מהפכה. בציבור הרחב, לעומת זאת, נדמה שכבר התחולל מהפך – שיעורי ההתגייסות לצנחנים, לגולני ולשריון טיפסו. אנחנו בדרך לבנייה מחודשת של אתוס האליטה האמיתית, זו שמוכנה להוביל ולשלם את המחירים הכואבים. אבל גם הבנייה הזו דורשת מאמץ בלתי נלאה. ועוד יותר לא ברור עד כמה התחולל המהפך הנדרש בהנהגה האזרחית ובאליטות שמעצבות את החברה, לרבות עקירת התפיסות השגויות והמורך. אין ספק שבתחום הזה יש עוד הרבה מה לעשות ולתקן.
החיים כמנהגם
איך שלא הופכים את זה, העיסוק בצה"ל וביכולת להגן על קיום המדינה מחייב לשנות מהיסוד גם את הגישה למעורבות החרדים בצרות של כולנו. כי לא מדובר רק בהצהרות מפי הפוליטיקאים והרבנים שלהם, שגרת החברה החרדית בימים אלו מדכאת במיוחד – היא מלמדת שדבר לא זז שם.
בדרך אל ומהמשרד שלי, שממוקם בהר חוצבים – ליד שכונות חרדיות בירושלים, אני לא יכול שלא להבחין עד כמה החיים אצלם לא השתנו בכלום. לאולם חתונות חרדי שקרוב למשרד, בכל ערב, מגיעים צעירי המגזר בהמוניהם. רבים בגילי גיוס חובה ומילואים, הם לא שינו דבר בשגרת חייהם. איש מהם לא מטפס בהרי הלבנון או נשמר מאר.פי.ג'י בסמטאות עזה. אירועים משפחתיים, לימודים ועבודה (לעובדים), הכל כרגיל.
אני רואה אותם גם בחוצות העיר, כי כבר ניכרים חרדים מודרניים לא מעטים, שמבלים במסעדות ובגנים, ואני לא יודע מי מקומם יותר – נטורי קרתא העוינים והמסתגרים, או מחזיקי הסמארטפון שכבר מעורבים ויודעים הכל. כולם כאחד נפקדים מהשורות. ההורים ישנים טוב בלילה, הרעיות עם בני זוגן, הילדים לא נקרעים מגעגועים לאבא – אנשי הקסטה העליונה לא מוטרדים בדאגות שלנו.
שלא לדבר על הנפקדות שלהם מהאתר הפופולרי כל כך, ששוכן מעל הבית שלי – הר הרצל. פעמיים בשבוע אני מזדחל בפקקים שנגרמים מהלוויות הנופלים, לנוכח הצער התהומי של קרוביהם. גם משם מקומם של בני המעמד הנבחר נפקד לחלוטין. שערה לא נופלת משערותיהם כי אנחנו מגינים עליהם בגופנו, לא רק זנים ומפרנסים את מרביתם.
איך הם לא מתביישים, קשה לקלוט. אבל לא רק שהם לא מתביישים, ההתבטאויות של נציגי הציבור שלהם מלמדות שלא יהיה מנוס מעימות. הדרישה לחוקק את חוק ההשתמטות, לחדש ולחזק את מימון הפרזיטיות שלהם, המאבק הבוטה בצווי הגיוס – בשוויון. זה לא ילך בטוב.
כך, לצד וכחלק ממלאכת הבנייה המחודשת, אגב היציאה מאפלת הדור האחרון, יהיה צורך לשנות גם את כללי המשחק מול החברה החרדית.
