השבוע שודרה בערוץ 14 כתבה של שמעון ריקלין, שמהווה לדעתי שיעור מובהק בדרך שבה ספקולציה מתגלגלת לנרטיב שקרי שנשמע אמין. בכתבה הזו, התייחס ריקלין להקלטות של אהרון חליוה שהתפרסו באולפן שישי, ובחר להציג “מפת קשרים” משפחתית־חברתית שבמרכזה עומדת לא פחות ולא יותר, שירה מרגלית – אשת תקשורת בכירה לשעבר ואשת עסקים בהווה.
מצד אחד הגרוש שלה, ואב שני ילדיה, אהרון חליוה, ראש אמ”ן לשעבר שלקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר והתפטר. מצד שני בעלה הנוכחי, אילן שילוח, מבכירי עולם הפרסום, שמזוהה כמובילי המחאה נגד הממשלה בקפלן. ובתווך, גם דחפו פנימה, את ראש השב”כ רונן בר, שאצלו נכשל המודיעין בשבעה באוקטובר. שמעון ריקלין פתח את התחקיר המגוחך שלו בקביעה דרמטית: “יש אישה בשם שירה מרגלית, שהייתה נשואה לאהרון חליוה, ראש אמ”ן לשעבר, והיא עבדה בערוץ 12”. אופס. עצור.
בירור פשוט, הכי פשוט, היה מגלה שמרגלית מעולם לא עבדה בערוץ 12. היא פעלה בערוצים אחרים, אבל לא ב־12. הנה כבר בתחילת הכתבה דיבה בוטה, הצגה שקרית שאין לה שום סימוכין. ולמה נוח להציג כך? משום שקל הרבה יותר למכור לקהל סיפור על “מי שעבדה בערוץ 12” – הערוץ ששידר את ההקלטות של חליווה באולפן שישי – כמי שאחראית לפרסום שלהן. כך הופכת טעות עובדתית, או לכל הפחות עיוות מכוון, לבסיס לנרטיב שלם.
ריקלין לא הסתפק בהצגת קשרי המשפחה והעבודה. הוא רמז, במפורש, ששילוח בזכות כוחו כפרסומאי מספר אחד בעברו, כמי ששולט בקמפיינים שמוזרמים לערוצי התקשורת, הוא זה שמושך בחוטי הנרטיב הציבורי, ושמרגלית משמשת כ”חוליית הקישור” שמחפה על חליוה. הוא אף קשר את פרסום ההקלטות של חליוה בחדשות 12 ”לניסיון מתואם לנקות אותו” ביוזמת מרגלית ושילוח. במילים אחרות: לא רק סיפור משפחתי, אלא קנוניה של ממש, משפחתית, תקשורתית ומדינית, שמובילה ישירות, לטענתו, אל מחדל השבעה באוקטובר.
לא צריך להיות חכם גדול או פרשן לענייני ביטחון כדי לשמוע את ההקלטות של אהרון חליוה ולהבין: ההקלטות לא מנקות אותו להפך. הן מצביעות בבירור על עומק אחריותו למחדל. יחד עם זאת, הן פותחות חלון לתמונה רחבה יותר: קונספציה בת שנים שהתמוטטה באחת. הקונספציה שנתניהו הוביל – עם מזוודות הדולרים לחמאס מורתע דרך קטאר, עם ההנחה השגויה שהמודיעין רואה ויודע הכול – קרסה לחלוטין.
נוסף לכך, בהקלטות עצמן נשמעת הטחת אשמה ישירה וחמורה מצד חליוה כלפי ראש השב״כ, רונן בר, על חלקו במחדל. וזה בניגוד מוחלט לנרטיב של ריקלין, שטוען כי שירה מרגלית ואילן שילוח פועלים כביכול כדי לנקות את חליוה ואת רונן בר. בפועל, ההקלטות עושות בדיוק ההפך: הן מאשימות את בר, מטילות אחריות על חליוה ומפרקות ברגע אחד את כל תיאוריית הקונספירציה שריקלין ניסה לבנות.
ריקלין למעשה מציג תיאוריית קשר מופרכת ומסוכנת, שלפיה רונן בר, שירה מרגלית, אילן שילוח ואהרון חליוה חברו יחד לרקוח קשר מתואם כדי לאפשר לחמאס לבצע את הטבח בשבעה באוקטובר. אלה האשמות חמורות ביותר שמטיח ריקלין באנשים, האשמות שיכולות לפרק חיים ולזהם שיח ציבורי והוא עושה זאת בלי שמץ של היסוס, כאילו אין מחר, כאילו אין לשון הרע ודיבה.
אני בטוחה שתביעת דיבה היא רק עניין של זמן. כדי להמחיש עד כמה זה מופרך, תחשבו על תיאוריה הפוכה: אם כבר, אפשר היה לומר שנתניהו עצמו, יחד עם יונתן אוריך, ושרוליק רייהנורן הם אלה שרקחו את הטבח ידח עם קטאר, כדי להנתקם בתשובי העוטף השמאלנים, הרי הם אלו שטיפחו לאורך שנים את שיטת מזוודות הדולרים לחמאס. זו בדיוק אותה רמת הזיה מופרכת. העובדה שיש קשרים אישיים , או מקצועיים בין אנשים לא מוכיחה דבר. להפוך קשרים כאלה לראיה לקונספירציה שמביאה לאסון לאומי – זו לא עיתונות, זו עלילת דם מודרנית.
זו בדיוק הנקודה המסוכנת: ברגע שמכניסים לתוך מהדורת חדשות ספקולציה מהסוג הזה משפחה, קשרים אישיים, עסקי פרסום, קהל הצופים של 14, שומע זאת כעובדה עיתונאית. ההיגיון פשוט ומפתה: אם הם נשואים, אם הוא פרסומאי עם כוח, אם היא אשת תקשורת, אם הוא היה ראש אמ”ן והגרוש לשעבר – אז ודאי יש פה מזימה. זה נשמע הגיוני, אפילו “מתחבר”. אבל זו לא עיתונאות. זו קונספירציה עטופה בנרטיב דרמטי ומסוכן.
כאן חייבים לעצור: כל מי שעיניו בראשו מבין שהקונספציה האמיתית שהובילה לאסון היא לא נישואים וגירושים, לא עמדות כוח וכסף, אלא אותה אמונה מתמשכת שהוביל נתניהו כי ”הכסף לחמאס יביא שקט”. זו הייתה המדיניות הרשמית עם מזוודות הדולרים שעברו באישור הממשלה נבנו המנהרות, והוכנו ההכנות לטבח הנורא. זו הייתה ההנחה של המודיעין שהאמין שחמאס מורתע. זהו הכשל שקרס ב־7 באוקטובר, לא איזו “ברית משפחתית” תל־אביבית.
כשערוץ חדשות, משפרר את הממשלה, בוחר לטפול אחריות כבדה לא על ראש הממשלה שהוביל את המדיניות הזו, אלא על אילן שילוח, פרסומאי לשעבר, על שירה מרגלית שמקשרת בין גבריה לשעבר והנוכחי – זה לא רק מגוחך, זה הסחת דעת. זה ניסיון ברור להסיט את הדיון מהשאלות האמיתיות אל סיפורים עסיסיים וקלים לעיכול.
ודווקא כאן יותר מתמיד מתחדדת הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית: דווקא משום שצצים אירועים כאלה, שבהם כלי תקשורת מעדיפים להפיץ ספקולציות במקום לחתור לאמת, ברור יותר מתמיד שחייבת לקום ועדה חקירה ורשמית שתבדוק את כל הכשלים של 7 באוקטובר, ועדה שנתניהו עושה ככל הניתן כדי לבטלה.
בעוד ערוץ 14 מנסה לייצר עלילות ולהסיט אשמה, הוא גם מתנגד בעקביות לוועדת חקירה, כי חקירה אמיתית מאיימת על הנרטיב שהוא משרת. הציבור לא זקוק לגרפים מצוירים או למפות קשרים משפחתיות, אלא לאמת עובדתית ומלאה בתחקירים מעמיקים מגובים של שנים, ולא סתירות, ופייק ניוז שהציג ריקלין על בסיס תחושת בטן. ואת זה יכולה לספק רק ועדת חקירה שקופה ואמיצה.
ולכן, המאבק בפייק ניוז איננו רק עניין של אתיקה עיתונאית. הוא מאבק על סדר היום שלנו. כל עוד הציבור ממשיך לקבל סיפורים כאלה כ”חדשות”, סיפורים שמסכנים את ביטחון המדינה, כי אם לא נצמדים לאמת, לא ניתן לתקן ללמוד ולמנוע את האסון הבא.
