ד"ר רונן זיידל, חוקר עיראק במרכז דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל־אביב, שוחח היום (ראשון) עם "מעריב" בנוגע לתקיפה איראנית אפשרית ולשלוחות האיראניות ברחבי העולם הערבי.
״המיליציות הפרו־איראניות", הסביר זיידל, "זה לא כל כך הרבה אנשים, זה צריך להיות שתי מיליציות שפעילות בנושאים אלה. מיליציות שהקימו לעצמן סוג של מדינה עמוקה בתוך עיראק. משהו שהוא חסין לחלוטין ממעורבות כלשהי, מצפצף על הממשלה, מצפצף על כוחות הביטחון, כל מי שאפשר לצפצף – וכך הם גוררים את המדינה הזאת בעל כורחה למעגל של אלימות ואולי אפילו מלחמה. והם עושים את זה מכיוון שבתפיסה שלהם, מי שנותן להם את ההוראות זו איראן".
"הם לא שומעים מראש ממשלת עיראק", המשיך, "לא שומעים ממפקד צבא עיראק, שר ההגנה של עיראק, זה לא אנשים שנחשבים בכלל מבחינתם. מבחינתם זה עלי חמינאי ומפקד כוחות משמרות המהפכה חוסיין סלאמי. אלה האנשים שנותנים להם את ההוראות".
"הייתה בזמנו ידיעה שאיראן תעביר את התקיפה שלהם לשטח עיראק, ברגע שהיא תגיב. היום קצת מתקנים את הרושם ואומרים שאולי שזה יהיה גם משטח עיראק, גם משטח איראן. ברגע שנאמר משהו על שטח עיראק, המיליציות העיראקיות, איך אומרים 'בלשון המעטה' הביעו נכונות לשתף פעולה. הם היו מתים לעשות את העבודה בעצמם בשליחות איראן, זה עושה להם טוב, זה כמו לקיים את מצוות אלוהים. איראן כנראה מעוניינת בדרכים קצת אחרות, אולי גם בשיתוף איתם ועם גורמים אחרים, אבל משטחה כנראה".
"אני לא כל כך הבנתי את הידיעה בזמנו", שיתף זיידל, "לא הבנתי מה היתרון של איראן להוציא את הפעולה הזו לפועל רק משטח עיראק. אני יכול לחשוב על כל מיני גורמים אבל אני לא רואה את היתרון המובהק. אבל לעשות את זה גם משם, גם מאיראן, גם מתימן – למה לא".
"המיליציות העיראקיות, מכל החברים שיש לנו בסביבה – הכי נאמנות לדעתי לאיראן", ניתח. "יותר נאמנות מהח'ותים, יותר נאמנות מחיזבאללה (מה שנשאר ממנה). זה מן חסינות כזאת, אי אפשר לגעת בהם, אי אפשר לפגוע בהם. עוד איזשהו תירוץ שהם משתמשים בו כרגע כדי להיות בו חלק מהעניין, הוא שבמהלך התקיפה האחרונה באיראן, ישראל תקפה דרך השמיים העיראקים. זה התירוץ שלהם לפעול כמו שהמיליציות האלה הרבה פעמים עושות, מדברות בשם המדינה שהריבונות שלה נפגעה, ומוסיפות תירוץ לאומני".
בנוגע לצעדים הבאים של ישראל מול המיליציות האיראניות, אמר זיידל כי "אפשר לעשות נגדם הרבה, אבל לא נעשה הרבה. קודם כל אפשר לתקוף אותם. עוד מהמיליציות העיראקיות, לא נעים לי להגיד, המיליציות של המדינה שאני חוקר, הן פחדניות נורא. הן נורא מפחדות מפגיעה בהן. כמובן זה לא מוצהר, והן מתנהגות הכי גיבורות בעולם – אבל אם פוגעים בהן פגיעות כואבות, והאמריקאים עשו את זה לא פעם, הן כאילו מתקפלות: 'דברינו הוצאו מהקשרם', כל מיני תירוצים כאלה ופחדנות".
"נשארנו עם שתי מיליציות לא כל כך גדולות", המשיך. "המיליציות האלה, ברגע שהן מקבלות על הראש הן משנות כיוון. הבעיה היא ששמי עיראק נחשבים לטריטוריה אווירית אמריקאית, ופעם אחרונה שישראל תקפה בעיראק הייתה ב־1981. הסיבה שלא עשו את זה עד עכשיו זה בגלל וטו אמריקאי. הם לא רוצים מטוסים ישראליים באזור שלהם. מי שצריך לתקוף את המיליציות העיראקיות הם האמריקאים. יש להם מודיעין טוב על הדבר הזה וכשהם תקפו זה היה רציני".
"דבר נוסף שאפשר לעשות", הסביר זיידל, "הוא למצוא איזשהו פיתוי כלכלי. הרי מה זה המיליציות האלה, אלה בוסים כאלה שמארגנים סביבם אנשים. המיליציות האחרות בעיראק מאוד מעורבות בנושא של כלכלה, כלכלה שחורה, שחיתות, תשלומים כאלה ואחרים, סחר כזה או אחר. הם עושים המון כסף. האנשים האלה הפכו להיות מיליונרים כמעט בין לילה, בשיטות של הפשע המאורגן".
"אם אתה שואל אנשים, מה יותר אטרקטיבי: להיות מטרה נייחת לאמריקאים או לישראלים בכל מיני בסיסים, או לעשות הרבה מאוד דולרים מסחר בנפט – אני חושב שלא כל אחד יגיד שהאפשרות הראשונה היא יותר אטרקטיבית. לכן, עבודה חשאית, מודיעינית, עבודה של גורמים משירותי ביטחון כמו מוסד – לפתות את האנשים האלה ללכת בדרך אחרת, כמו שעשו עם ברוני סמים בכל מיני מקומות בעולם. יש בניהם כאלה שהלכו בדרך הזאת. יש להם בממשלה העיראקית שני שרים, מפקדים במיליציות. לא המיליציות שאני מדבר עליהן כרגע, אבל לא רחוק מזה", אמר זיידל בסיכום דבריו.
