השתתפתי במסיבת עיתונאים שנתית עם הקומישנר של ה־NBA אדם סילבר לפני פתיחת סדרת הגמר של 2023 בין דנבר למיאמי. סילבר נשאל על העומס על שחקנים שלחלקם עדיין היה צפוי טורניר מונדובאסקט באותו קיץ, וענה שהיה רוצה לראות את הטורנירים הבינלאומיים מתחלקים כמו בפיפ"א – אחד לצעירים ואחד מלא. וכמובן, מסיבות מסחריות היה רוצה את הטורניר האולימפי ככזה שאליו ישלח את כוכבי ה־NBA שלו, ואת הצעירים לאליפות העולם.
סילבר הוא עובד של בעלי הקבוצות ב־NBA ולא של הנבחרת האולימפית של ארצות הברית. רק שזו הבעיה: אם ארצות הברית לא תקים נבחרת קבועה לכדורסל בינלאומי – הפייבוריטיות שלה תתנדף. מבחינה זו, הטורניר שזה עתה הסתיים בפריז – עם עוד מדליית זהב, אבל בקושי רב – אמור לעשות לה טוב.
האמריקנים פטרו כל הפסד בינלאומי שלהם עד היום בטיעון "לא שלחנו את השחקנים הטובים ביותר", למרות שגם לברון ג'יימס הפסיד פעמיים טורניר בינלאומי. בפיגור 17 נקודות בחצי הגמר מול סרביה ובסיום מותח מול צרפת בגמר זה נראה טיעון קלוש במיוחד.
והנה הבעייתי יותר: שלושת הכוכבים שהצילו את ארצות הברית – ג'יימס, קווין דוראנט וסטפן קרי – חצו מזמן את גיל 35. הניצחונות בחצי הגמר ובגמר לא הושגו בזכות עליונות הגנתית שאותה תמיד אפשר לשחזר, אלא פשוט במסע קליעות מטורף של קרי – גדול הקלעים בהיסטוריה והשחקן האחד שאותו יהיה קשה לשחזר.
גם אם יישלח שוב משמיים אין לדעת אם זה יהיה בגוף של אזרח אמריקני. לעומת זאת, בחצי הגמר היא קיבלה מספר חד־ספרתי של נקודות משחקנים מתחת לגיל 30.
לא, המיטב של המיטב של הכדורסל האמריקני אינו פיקציה או בלוף. אבל כשלוקה דונצ'יץ' אומר שוב ושוב שיותר קל לקלוע ב־NBA ביחס לאירופה מתייחסים לדבריו כטראש טוק, גם כשהוא ממחיש זאת שוב ושוב. הסירוב ללמוד את הכדורסל הבינלאומי ברצינות עתיד לנשוך אותם בעתיד.
יש איזושהי הנחת מוצא שהיתרון הגדול של הכדורסל האמריקני הוא באתלטיות ובהגנה. שחקנים אירופאים נחשבים לא פעם בעיה הגנתית ב־NBA. אולי זה נכון בחוקים של הליגה הטובה בעולם. אבל אתלטיות, אם אנחנו כבר בספורט אולימפי, היא לא רק קפיצה לגובה אלא גם ריצה למרחקים ארוכים.
ודבר אחד נשכח בכל ההאדרה של סרטי היילייטס של דאנקים ו־82 משחקים בעונה, והוא שמשחק NBA מופסק לפרק זמן רציני כל חמש דקות בערך. חוץ מפסקי הזמן הרבים של המאמנים – יש פסקי זמן של הטלוויזיה שבעצם חותכים כל רבע לשלושה מבחינת המאמץ הרציף, שהוא באמת גדול.
אם באמריקה לא רואים יורוליג, באירופה כן רואים NBA וזה גרם לשינוי גישה בנוגע לשאלה "איך מתמודדים עם כוח האש של ארצות הברית". במונדובאסקט האחרון הודחה ארה"ב בתוצאה 113:111 מול גרמניה. במשחק על המקום השלישי הפסידו 127:118 לקנדה.
לנבחרות האלו היה מספר שחקנים מליגות של כדורסל בינלאומי, כלומר שחקנים שרגילים לרוץ יותר. ראינו את זה גם במשחקים הדרמטיים בפריז. הן סרביה והן צרפת בחרו בקצב משחק גבוה והשיגו הרבה מאוד סלים קלים.
וכשאת הנבחרת האמריקנית מדריכים שלושה מאמנים, שכל ניסיונם המקצועי הוא ב־NBA – סטיב קר, טיירון לו ואריק ספולסטרה – הם ממחישים שאינם רואים צורך ללמוד את הכדורסל בחוקי פיב"א. מאמן אמריקני שעובד באירופה, אולי פליימייקר אמריקני אחד או שניים מהיורוליג, היו יכולים לתת הרבה יותר יציבות לנבחרת כזו. גם אם מדובר בשחקנים שלא מצאו מקום בקבוצת NBA.
הזדמנות שהוחמצה
לכדורסלניות ארצות הברית יש כבר כמה עשורים הרבה פחות בעיות עם הכדורסל הבינלאומי. ראשית, הקרבה בין חוקי ה־WNBA לחוקי פיב"א הרבה יותר גדולה מאשר בכדורסל הגברים. ושנית, היות שהמשכורות בליגת הנשים המקצוענית של ארצות הברית נמוכות, הרבה מהשחקניות שיחקו תקופות ארוכות באירופה.
ועדיין הן הסתבכו בגמר מול צרפת – ניצחו רק 66:67 – וזה קרה בגלל אג'נדה פרטית של המאמנת שלהן, שריל ריבס. למי שהיה בחודשים האחרונים על אחת הטיסות המסחריות לחלל, אז משחק הנשים בארצות הברית קיבל דחיפה עצומה מנסיקתה של קייטלין קלארק, האדם היחיד באנושות שיכול לקלוע כמו סטף קרי.
לליגת ה־WNBA, שאחרי פתיחה מבטיחה בשנות ה־90 הפכה לכישלון מסחרי מהדהד, היא הכוכב שאמורה להרים את הליגה הזו, והיא גם תעשה זאת. לשורה של כוכבות ותיקות זה הפריע. אין טעם לעסוק בספקולציות אם זו סתם קנאת סופרסטאריות או אג'נדה פוליטית.
אבל כן יש טעם לעסוק בכך כיוון שמאמנת הנבחרת צייצה נגד שחקנית שהיתה בסגל הרחב וגם הפגינה את חוסר הנחת שלה מהסיקור התקשורתי לקלארק במסיבות עיתונאים. וכשהיתה לה הזדמנות ניפתה אותה מהסגל, כמובן מסיבות מקצועיות.
זה צריך לקומם כל מי שכדורסל נשים חשוב לה או לו. כי אחרי שנים על טענות נגד אפליה תקשורתית, הוחמצה כאן הזדמנות להשיק לעולם כוכבת־על שתרים את הענף ברמה הבינלאומית. בגמר, אגב, קלעו האמריקניות 2 מ־12 מטווח ה־3.
לברון ג'יימס מתפרץ על מעריץ | רשת X
