"הנכס" של דנה מודן, המבוסס על רומן גרפי (קומיקס) באותו שם שכתבה אחותה רותו מודן, הוא קודם כל יצירה מלאת הומור ורומנטיקה. מעין קומדיה מרירה־מתוקה, כזו שדנה מודן, יוצרת "אהבה זה כואב" ו"אננדה", יודעת לעשות כמעט מתוך אינסטינקט: להפוך טרגדיות קטנות ואפילו גדולות לנסבלות ואפילו מחממות לב ונוסטלגיות.
הפעם, גם כשהסטורי־בורד כבר כתוב על ידי אחותה, אפשר להרגיש בקצב הנהדר של הבימוי, בדיאלוגים השנונים ובצילום העמוק שמצליח להפוך את ורשה האפורה והטראומטית ליעד כמעט נחשק ואת הרומן הכתוב ליצירה קולנועית שוברת לב ומצחיקה בו־זמנית וגדושה בנוסטלגיה, אף שרובה מתרחשת בימינו.
הסרט נפתח בפרולוג של תמונה יפהפייה ופסטורלית מעולם אחר, כזו שבדרך כלל לא רואים בסרטים ישראליים ובה בולטים השקט, פכפוך המים וציוצי הציפורים. אנחנו מתוודעים לרגינה הצעירה וההריונית מנסה לברוח עם אהובה לשוודיה בפולין שלפני המלחמה.
כשהשוטרים רודפים אחריהם, מתחילות כותרות הפתיחה של הסרט עם תצלומי בית הקברות של ורשה כפי שמצוירת על כריכת הספר המקורי ובליווי פסקול עברי ארצישראלי קצבי שמחבר בין אז ועכשיו, בין הכבדות לקלילות ובין הומור צברי וגלות.
התמה הזו תופיע לכל אורך הסרט מהרגע שהמטוס לוורשה ממריא ובמשך שבעה הימים בהם רגינה (רבקה מיכאלי הנפלאה), עכשיו מבוגרת, יחד עם נכדתה מיקה (שרון שטרימן) יחפשו את מה שאיבדו בסמטאות ורשה וימצאו משהו קצת אחר. עכשיו אנחנו עדיין על המטוס בסצנת אווירה מבריקה בסגנון "היהודים באים" שמתחילה את המסע של השתיים אחורה בזמן.
יחד איתן על המטוס, משלחת בני נוער למחנות ההשמדה. יוסי מרשק בתפקיד אורח הוא מורה שנוזף בתלמידיו שמתפרעים במטוס תוך שהוא מנסה לבנות תכנית סיורים למשרפות: "טרבלינקה הרבה יותר טוב כי זה יותר מפחיד מאושוויץ".
בין כל הרעש הזה והחיים יושבת רגינה, עכשיו מבוגרת, הלומת אבל ויגון שהרגע איבדה את בנה, ומבקשת מנכדתה מיקה (שאיבדה את אביה), לעזור לה לאתר את הנכס שמשפחתם נאלצה להשאיר מאחור כשברחו מהנאצים ונספו כולם מלבדה.
גם הסצנה הזו רחוקה מלהיות כבדה או קשה בזכות הדיאלוגים השנונים פוערי הדורות וגם כי לתמונה נכנסת אתנחתא קומית בדמות קרוב המשפחה הנדבק והערמומי שמגלם אורי הוכמן (שגם מצויר במקור בספר באותו תפקיד).
הוא, שכמו קלישאה כלשהי של דור שלישי לשואה, מנסה לשים ידו על הנכס בכל אמצעי, יבליח שוב ושוב לרכך לעתים ולפעמים לגחך סצנות מורכבות יותר. המדהים הוא שהוא עושה זאת גם מבלי להוזיל את הנושא הטעון.
גם "הפולניות" החיננית של רגינה שמגיעה למלון הפשוט והחם ולא מפסיקה לרטון עובדת טוב עם הקלישאות הוותיקות ומחיה אותן באופן אמין גם עבור מי שאינו מכיר את הז'אנר. היא, שאינה באמת מעוניינת בנכס הפולני, שולחת את מיקה לכתובת אחרת בוורשה כדי למצוא את הנכס ומאותו רגע מסלוליהן מתפצלים.
בזמן שמיקה חולמת להיות בעלת בית ומתאהבת במדריך תיירים פולני לגטו היהודי, רגינה מוצאת את אהוב נעוריה שחי עוד בבית אביה, נשוי לאחרת ונאלצת לבלוע את הצפרדע עם מנה של לניווה בלי סוכר.
את ההמשך לא אגלה, אך אפשר לומר שיש משהו מנחם באופן הציני שהאחיות מודן מציגות את האבסורד שיש בפן הבנאלי הטכני של מפעל הנצחה שנקרא השואה, שאינו אותנטי ולא יכול להיות כמו הסיפור האישי שיש לכל אחד. המתח הזה יחזור לאורך הסרט בסצנת פלאשבק פנומנלית ומפתיעה שתעשה לכם התקף לב, אבל שוב, לא אספויילר.
בינות לציניות שהיא סוג של אסטרטגיית הגנה יהודית בהתמודדות עם האסון, הסיפור של רגינה כן מצליח לרגש ואף לשבור לב וחשוב מכך, להעלות שאלות שקשה שלא לשאול בטיימינג של אחרי ה־7 באוקטובר.
למרות שהסרט נעשה קודם לכן, הוא נצחי במובן שהוא מעלה שאלות מטרידות על טראומה לאומית ועל צדק ועל ביורוקרטיה של צדק שהיא כמעט תמיד טכנית ונטולת נשמה.
דווקא שם בבית הקברות, ב"ארץ המתים" כפי שמיקה קוראת לוורשה, אנחנו מבינים שאת מי שעובר טראומה לא באמת מעניין הכסף וכשעובר זמן רב מדי, גם הצדק לא יעזור. כמו שמסכמת זאת רגינה כשמוצע לה אותו צדק וחיים חדשים: "מה זה בכלל צדק? צדק יהיה רק אם כולם יקומו לתחייה", ומסכמת: "בחייך, כמה פעמים אפשר בכלל להתחיל מהתחלה?".
