צילום:
ספורט 5
סאותגייט עם קיין. גנב דעת (Getty) | צילום:
ספורט 5
1. ההתפרעויות האלימות של עשרות אוהדים טורקים בסוף משחק ההפסד להולנד, וצעדת "הצדעת הזאבים" המתריסה שלהם בדרך לאיצטדיון האולימפי בברלין – הרסו את הסימפטיה של רבים וטובים (לא ישראלים כמובן) לאנדרדוג האחרון שנותר ביורו 24`. מנקודת מבט אובייקטיבית ונטולת פוליטיקה, זה קילקל לטורקים טורניר בו הנבחרת שלהם התעלתה, והאוהדים שלה נתנו הצגה אור קולית והתחרו על המקום הראשון. היריבה העיקרית שלהם בקטגוריה הזו היתה הולנד, והם הובילו נגדה גם על כר הדשא וגם ביציעים (30-60), אבל נוצחו לבסוף בשני המקומות, וסיימו קמפיין מרשים עם טעם רע.
מסתבר שאי אפשר להימלט מה-DNA. מה שידענו על היצרים הלוהטים – לפעמים לוהטים ובוערים – של האוהדים הטורקים במשחקי הדרבי באיסטנבול, גלש גם למפגן פטריוטי לאומי אלים. הייתי צריך לשפשף עיניים כדי להאמין שאני ביורו, כאשר ביציע בברלין, בזמן שטורקיה עדיין הובילה 0:1, יזם אוהד טורקי תגרה מכוערת עם שכנו ההולנדי (לפחות חבריו היו אלו שריסנו אותו). העובדה שיותר ממחצית האוהדים הטורקים בטורניר הגיעו מגרמניה וממדינות שכנות נוספות שאינן טורקיה, טיפחה תקוות שהם יכתיבו התנהגות שונה. התקוות האלו התבדו.
עכשיו נשארה הולנד כמרעננת הרשמית של היורו. ההצלחה שלה מפתיעה כי זו נבחרת חסרת ברק וכוכבים, שהחליפה יופי באופי. זה הופך אותה כרגע לבחירה הברורה של האוהד הנייטרלי. וזה מותיר את השדה הכתום-כתום שלה – האוהדים – בפסגת הטורניר ללא תחרות.
2. גארת סאותגייט אמר אתמול שהניצחון על שווייץ היה המשחק הטוב ביותר של אנגליה בטורניר. כנראה שגם הוא נרדם בשמונים הדקות הראשונות ובהארכה. וברצינות: אם המנג`ר האנגלי באמת חושב כך על עוד משחק פאתטי של האריות, אז מעבר לשמרנות ולקבעונות שלו, יש לו גם בעיית תפיסת מציאות מעוותת. סאותגייט לא עשה אתמול בדיסלדורף שום דבר שעזר לאנגליה לנצח. אפילו את בחירת הפנדליסטים הוא השאיר לחבר`ה (כך לפחות העיד טרנט אלכסנדר ארנולד). עם זה אין למעשה בעיה, אבל עם גניבת הדעת שלו לפני המשחק – יש ויש.
המנג`ר האנגלי טיפטף לתקשורת שהוא עומד לבצע שינויים טאקטיים ופרסונליים. לא מיניה ולא מקצתיה. ברמת ההרכב כפתה ההשעיה של מרק גוהי את הכנסתו של אזרי קונסה. בשדרת המערך דובר על 3 בלמים ועל פיל פודן שיוצב מימין, ובתמונה הרשמית שפורסמה לפני בעיטת הפתיחה, הוצב לכאורה בוקאיו סאקה משמאל על מנת לפנות נתיב ימין לפודן.
ותודה לטיילור (Getty) | צילום:
ספורט 5
בפועל נשארה אנגליה עם 4 מגינים (קירן טריפייר כרגיל משמאל) ועם סאקה מימין. איזה מזל. הקיצוני הסוחף של ארסנל לא רק היה היחיד בנבחרת שהעביר את הסחורה, הוא אף לקח אחריות כאשר כל ניסיונות הפריצה וההזנה שלו נבלמו, והחליט להיות אריאן רובן. שער השוויון שכבש היה גם קריטי, בעיטה אנגלית ראשונה למסגרת אחרי 82 דקות, וגם הראה לעמיתיו ולמאמן את הדרך: במקום להיכנס עם הכדור לרשת, למה לא לנסות לפצח הגנה עיקשת עם בעיטות מטווח בינוני ורחוק. אבל אף אחד באנגליה לא הפנים את השיעור הזה.
סאקה גם תיקן את ההחטאה העצובה שלו מהנקודה הלבנה בגמר יורו 20. הכובש הנוסף היחיד מאלו שפתחו ב-11 היה בלינגהאם. המחליפים קול פאלמר, איוון טוני וטרנט אלכסנדר ארנולד סיפקו את שאר התחמושת. כמה עלוב ומתסכל לחשוב שתרומתם של אנשי הספסל – גם לוק שואו ואברצ`י אזה, שהובילו סוג של דינמיות – לא תסייע להם לטלטל את קשיות העורף של המנג`ר נגד הולנד. מתישהו אמור להיגמר לו המזל. הרי לא ייתכן שהקטסטרופה שהיתה לטעמו "טובה ביותר", תכתיר את אנגליה למלכת היבשת.
3. כמה כואב לכתוב: כריסטיאנו רונאלדו הוא המחרב של טורניר היורו של פורטוגל. המאמן הכנוע שלו, רוברטו מרטינז, נושא כמובן באחריות השילוחית, אבל בגיל 39, רונאלדו היה צריך לדעת טוב יותר. לא רק מנהיגים נבחנים בסדר העדיפות שלהם: אני לפני המדינה או קודם כל המדינה (הנבחרת).
רונאלדו חיבל במשחק לגמרי לא רע של עשרה פורטוגלים אחרים סביבו. פרט להחטאה אחת גדולה (קורה), הוא התקשה בתנועה, בתיקול, במסירה. הוא היה חלש ולא תרם. דיוגו ז`וטה וגונסאלו ראמוס לא קיבלו בגללו הזדמנות. יכול להיות שגם איתם המשחק היה מגיע לפנדלים. אבל היתה חובה לנסות. כי איתו היתה פורטוגל בעשרה שחקנים. זה הפך למוחשי וכואב עוד יותר בסיום. בתום הדו קרב מהנקודה הלבנה, ניגשו כדורגלני פורטוגל בזה אחר זה לחבק ולנחם את ז`ואאו פליקס המחמיץ. רונאלדו לא הצטרף. הוא התרחק מהזירה, וצעד לבדו אל האופק.
ואגב, ה-0:0 בין צרפת לפורטוגל היה מצוין. אינטנסיבי, מעניין, דו צדדי, לפרקים מסחרר ביציאות קדימה, יצירת מצבים והצלות שוערים והגנה (איזה פפה!). מי שלא השתכנע מההתלהבות שלי, קיבל למחרת את שווייץ נגד אנגליה. זה היה נומבון. זה היה 0:0 סכום אפס לפחות במשך 80 דקות. יחי ההבדל הענק.
4. היה במפגש רבע הגמר בין ספרד לגרמניה אירוע בעל משמעות עתידית חשובה לא פחות מההעפלה של לה רוחה לחצי הגמר. אני מדבר על נגיעת היד של מרק קוקורייה שהשופט האנגלי האומלל אנטוני טיילור החליט לעבור עליה לסדר היום. אם מביאים בחשבון את תולדות יישום חוק הפנדל ומצבו הנוכחי – זו היתה החלטה סנסציונית. כמעט ולא זכור מקרה בשנים האחרונות, מאז שחוקי הענקת בעיטות ה-11 עברו מטמורפוזה, שיד וכדור נפגשים בצורה כה ברורה ונחרצת, והפנדל לא נשרק. אבל זו היתה החלטה נכונה. אחת היחידות של טיילור. כי זו לא היתה נגיעת יד. זו לא היתה פעולה של יד. זה היה כדור שננעץ בבוטות בתוך יד. כל הנימוקים/הסברים/תירוצים על יד מושטת, הגדלת נפח גוף וכדומה – הם בולשיט במסווה פרשנות חדשה.
טיילור יצא מהקופסה. איש לא מבין איך ולמה. הוא האחרון שיכול להיחשב מרדן או רומנטיקן. אבל בהחלטתו הוא שיגר לעולם כדורגל שטוף מוח הפנדלים, תזכורת מהי פרשנות מקצועית ואותנטית. פנדל הוא המתנה הגדולה ביותר שקבוצה יכולה לקבל. צריך להיזהר בה עד מאוד. להבטיח שהיא הולמת. מי ייתן והפסיקה של טיילור תעורר דיון מחודש בחוקה (אין סיכוי).
סוף
