אוחזים בשורש: חקלאי העוטף מנסים להציל את מפעל חייהם

בארץ מפונה המונח "התלם האחרון" מקבל לפתע משמעות חריפה. הרעיון שלפיו שדה הופך לתוואי גבול החל כבר לפני יותר ממאה שנה, כשהחלוץ והמנהיג הציוני יוסף טרומפלדור אמר: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו", ובישראל של שנת 2024 נדמה שאין תיאור מדויק מכך.

בשתי החזיתות אשר ריקות מתושבים, חקלאים ממשיכים לעבוד את האדמה, לדאוג לגידולי העתיד ולממש את ריבונותה של מדינת ישראל עד לגבולותיה. נסענו ליישובי העוטף כדי לפגוש את החקלאים שממשיכים לטעת, לגדל ולקוות לעונות טובות יותר מאלה. 

"עובדים עד הגדר"

ראובן ניר ממפלסים פוגש אותנו בכפר עזה. הוא מנהל את שכ"מ: שותפות כפר עזה ומפלסים. "כלולים בה כל גידולי השדה ומטעים של אבוקדו", הוא מסביר, "חיטה, תפוחי אדמה, חמניות, אבטיחים, תירס וגזר. אנחנו מדברים על שטח יחסית גדול של 15 אלף דונם, השותפות קיימת מ־1996". 

בעקבות 7 באוקטובר גם ניר נאלץ להתפנות מביתו ולהתמודד עם המציאות החדשה: "סגרו לנו את האזור, כמובן. כל השטחים שנמצאים מערבית לכביש 232 הפכו לשטח צבאי סגור ולא נתנו לנו לעבוד. נאלצנו לעבוד רק בשטחים המזרחיים יותר, הרחוקים יותר. הייתי נוסע מדן אכדיה בהרצליה לפה שלוש פעמים בשבוע, במשך שלושה חודשים".

הדבר האחרון שהייתי מצפה שיקרה לחקלאי זה שיפרידו אותו מאדמתו.

"נכון. זה היה כואב, זה היה מלחיץ. עלו מחשבות בראש לגבי מה יהיה מחר, הרי לא ידענו מה ילד יום. נכון שבהתחלה נתנו לנו לעבוד בצד המזרחי, אבל רוב השטח נמצא בצד המערבי. אנחנו עובדים עד הגדר". 

אנחנו נכנסים לשדות. מולנו פאתי עזה, בהמשך ג'באליה, מעוז הלחימה הנוכחי. "רואים את הבתים", אומר ניר. פטריית עשן מופיעה מולנו, רעש הירי הופך לנוף צלילי קבוע, מנוגד כל כך לשדות הירוקים. ניר מתאר כי עם הפסקת האש הראשונה, הם החלו לחזור לעבודה חלקית. "התחילו דיבורים על כך שיפתחו לאט לאט את הצד המערבי, אז נערכנו לעבודה בפיקים. אמרנו שאם נותנים לנו לעבוד – נעבוד, אם לא – לא. נעשה מה שנוכל בפיקים שכן נותנים, ובאמת הספקנו לזרוע את כל החיטה שתכננו לזרוע. אבל יש נזק לעונה הזאת", הוא אומר. 

איזה נזק? 

"היו פה גם הרבה שטחי תפוחי אדמה שהיו מיועדים להיזרע, בסביבות ה־2,000 דונם, ולא זרענו. הצלחנו לזרוע 800 דונם בצד המזרחי, וזהו. זאת אומרת שיש פה נזק גדול של תוכניות שתכננו לשנת 2024 שלא התממשו. לשנת 2025 עשינו תוכניות חדשות אבל אי אפשר לדעת מה יקרה פה מחר. כי עד הכניסה לג'באליה היה שקט, עבדנו פה ושם. אבל עכשיו מגבילים אותנו בעבודה".

והעבודה שלכם גם קריטית עבורנו."אומרים שהנגב המערבי זה האסם של מדינת ישראל. רוב החיטה פה בנגב נמכרת למדינת ישראל, למלאי חירום או לצרכים של מדינת ישראל. אם לא נגדל פה גידולי שדה אז יצטרכו לייבא וזה לא תמיד יותר זול כמו שהאכילו אותנו, וחבל". 

היום יש מספיק כוח אדם כדי לעבוד את השדות?
"לא, אנחנו משוועים לכוח אדם. התאילנדים ברחו במהלך המלחמה, והם קצת מתחילים לחזור עכשיו. נעזרנו במתנדבים, 'הקיבוץ הנודד' עוזר לנו". 

"הקיבוץ הנודד" היא תוכנית שהוקמה כדי לסייע לחקלאות קיבוצי העוטף והצפון. קבוצת המתנדבים הראשונה, בני ובנות 20־30, החלה לעבוד בקיבוץ מפלסים והם עתידים לעבור גם לקיבוצים נוספים. 

כשאומרים "חקלאות בצל המלחמה", מה זה אומר מבחינתך? 
"זה מפחיד כי זו לא המלחמה הראשונה. אנחנו כבר רוויי מבצעים ומערכות שגרמו לנו לעזוב את האזור ולהתפנות, אבל לא לחצי שנה. בחקלאות, כשאת לא נמצאת בשטח שבוע זה כאילו עולם ומלואו. אי אפשר להשאיר שדה בלי השגחה, בלי טיפול".
וכסמל מצמרר למציאות שאותה מתאר ניר,

אני מבחינה בדיוק בצמיד שעל ידו, ועליו הכיתוב: "לזכרה של טל ניר", בתו שנפלה ברצועת עזה ב־9.4.1995, בהתפוצצות מכונית תופת באזור כפר דרום. "עכשיו, (ב־7 באוקטובר) אחותי, איילת ניר מולכו, נרצחה בנתיב העשרה", הוא מוסיף בכאב. 

איך מתמודדים עם הכל יחד? 
"מתמודדים. אנחנו עצובים, אנחנו מתאבלים אבל צריכים להמשיך לחיות. החיטה צומחת, החיטה לא מתאבלת. תראי, גם החמניות נראות שמחות".

"אנחנו אנשים חזקים"

אלי הנגבי ממושב תקומה הוא חקלאי כבר 50 שנה. "נולדתי במושב, אנחנו משק של האחים הנגבי, נתן ואלי. החקלאות היום היא לא דבר קל, יש לנו שישה בנים יחד, רק אחד מהם נשאר בתחום", הוא אומר.

אתה רואה דור המשך לחקלאות?
"זה קשה. קודם כל, אם יש דור המשך לחקלאות, זה רק במשקים קיימים שמתפקדים ובסך הכל במצב טוב. היום עבור בחור צעיר ללכת לחקלאות אין כמעט סיכוי. ההשקעות עצומות וזה גם צ'אנס, אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. הרי אנחנו יודעים לשתול, אנחנו יודעים לגדל, אבל אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה בסוף".

מה זה אומר עלינו כמדינה שהושתתה על התיישבות ועבודת האדמה?
"זה אומר שביטחון המזון שלנו כל הזמן בסכנה. זה ברור שאי אפשר לקיים מדינה בלי פירות, ירקות, חיטה. הנה, עכשיו הטורקים החליטו לעשות עלינו חרם, או אוקראינה, שהייתה אחת המדינות הגדולות ששיווקה לנו, אבל גם שם מתחוללת מלחמה. זאת אומרת ראינו שבכל פעם שאנחנו סומכים על מישהו אחר, אנחנו סומכים למעשה על כרעי תרנגולת, כי אתה אף פעם לא יודע אם באמת אפשר לסמוך. בלי חקלאות מקומית, אין שום סיכוי למדינה להתקיים". 

מלבד להשפעות הברורות על זהות המדינה וביטחון המזון שלה, יש השלכות ברורות וישירות על הכיס של כל אחד מאיתנו – גם בשגרה ועוד יותר בחירום. "חקלאים הם העם היחיד ששותל, עובד, זורע ואף פעם לא יודע איזה מחיר הוא יקבל בסוף", מסביר הנגבי. "אני יכול לגדל עגבנייה ובסוף היא תהיה או שני שקלים או שמונה שקלים".

למה? 
"כי אנחנו תלויים בהכל. תלויים באוויר, תלויים במלחמה, תלויים ביבוא מטורקיה, תלויים ביבוא מירדן, ואנחנו אף פעם לא יודעים איפה ניפול. אז אנחנו ממשיכים לגדל. זו גם אחת הסיבות שבשנים האחרונות הרבה חקלאים הפסיקו לגדל, כי לא לכולם יש את היכולת הכלכלית לממן ולהחזיק את זה". 

ועכשיו הימים הם גם ימי מלחמה, איך זה משפיע? 
"לנו יש משק עם קרוב ל־30 עובדים, 15 מתוכם היו תאילנדים. כשפרצה המלחמה הם שמעו מה קרה לידנו, בקיבוץ עלומים. נרצחו שם 22 עובדים תאילנדים ונפאלים. בתוך שעה כל התאילנדים פה רצו לברוח. יותר מזה, תאילנד גם עזרה להם לצאת מפה. התרוקנו לנו משקים מפועלים. מתוך 30 פועלים נשארתי עם שישה־שבעה פועלים. יש משקים עם 40 פועלים שנשארו בלי פועל. כשלוקחים משק כזה גדול שמתפקד עם כ־30 פועלים, ופתאום אין עובדים, זהו, המשק נסגר. זו פשיטת רגל".

מה עשיתם?
"המזל שלנו הוא שהמשק שלנו בנוי בחלקו על תאילנדים ובחלקו על בדואים, ערבים ישראלים, שאומנם באו בכמות קטנה יותר, אבל באו. גם הצלחנו לשכנע חלק מהתאילנדים להישאר. אומנם היישוב שלנו פונה, אבל אני הייתי פה במשק כל השבוע, מראשון ועד חמישי, ורק בסופי השבוע נסעתי למשפחה שהייתה בגומא, מעל טבריה. מאחר שאנחנו נשארנו פה, חלק מהתאילנדים הסכימו להישאר לעבוד איתנו. אבל יש אנשים שהמשקים שלהם נעלמו, שפשוט אי אפשר היה לעבוד והכל נגמר".

הפרדת את עצמך מהמשפחה כי אי אפשר להפריד חקלאי מאדמתו?
"ודאי. אבל גם המשק תפקד חצי קלאץ' מה שנקרא, הרי גם לא יכולנו לשווק, ומכיוון שאנחנו מושב בתוך עוטף ואנחנו מגודרים, גם קיבלנו הוראות לא לצאת. במשך חודש וחצי אסור היה לנו לצאת החוצה, ויש לי חקלאות גם מחוץ לגדר. יש לי אננס, פרדסים, לא ריססנו, לא שמנו ניילונים בתחילת חורף, לא עשינו כל טיפול נורמלי אחר, פשוט עזבנו. אחרי חודש וחצי, כשהגעתי למקומות, ראיתי נזקים מאוד גדולים, ועל זה אנחנו במשא ומתן עכשיו עם מס רכוש". 

"גם לא היה מי שיקטוף", ממשיך הנגבי. "בכל העוטף עבדנו עם מתנדבים. היו פה עשרות אלפי מתנדבים, גם אצלנו במשק. האמת שאצלנו החלטנו לעבוד במתכונת קצת יותר מצומצמת כי היה לנו קשה לעבוד עם הרבה מתנדבים, אבל יש פה קיבוצים, כמו עלומים, שכל הקטיף של פרי ההדר שלהם הושתת על מתנדבים. הם עבדו שם ארבעה חודשים. ישר כוח גדול לעם ישראל, לא להאמין כמה הגיעו, אוטובוסים מלאים". 
שמונה חודשים חלפו מאז פרצה המלחמה. בשבת ההיא, חוליית המחבלים פסחה על תקומה, מפני שגל גניבות ביישוב הביא להחלטה להציב באופן חריג בליל שבת כוח של כיתת כוננות על הגדר: "תראי איזה נס. היו לנו שישה־שבעה צמדים של חבר'ה ששמרו בלילה, וכשכבר התחיל אור, הם כולם גלשו לכניסה למושב, ואז הגיעו פתאום המחבלים עם הטנדר. הם עמדו עם הקלאצ'ים ואלה הסתכלו על אלה. המחבלים כנראה חשבו שיש פה כוח מוכן, והמשיכו הלאה. הבת שלי גרה בבית הראשון אחרי השער, אחי גר בבית השני, מי יודע איזה נזק יכול היה להיות פה, איזה נס, זה לא להאמין". 

כהמשך ישיר לתיאורי הקרבות של היום ההוא והימים שבאו בעקבותיו, הדי הפיצוצים שנשמעים עתה בעוטף מזכירים שוב ושוב כי מתחוללת מלחמה: "בשבוע האחרון יש פה בומים ופצצות וירי שהם כאילו יותר גרועים מאשר בשבוע הראשון של המלחמה. אתה חושב שאתה בתוך שדה קרב. אנחנו התרגלנו לזה, אני הייתי קצין בצבא, חייתי דברים כאלה, אבל זה נורמלי לגדל ילדים בתוך דבר כזה? יש לנו פה ילדים קטנים, יש לי נכדים ששואלים אותי כל פעם 'סבא זה שלנו או שלהם?' אי אפשר לחיות ככה ולא רואים את הסוף".

בעודנו מסיירים בשטח, נדמה שאי אפשר להגדיר את המציאות אחרת. החקלאים, יותר מתמיד, הם אלה המממשים את הריבונות של מדינת ישראל. אין עוררין כי הגבול עובר במקום שבו המחרשה חורשת. "אנחנו ציונים", אומר הנגבי, "נולדנו פה ולא נעזוב. בכל מצב היה ברור לנו שאנחנו חוזרים. גם בבארי, בניר עוז, ובכפר עזה, במקומות שהכי נפגעו, יחזרו, אין לנו ספק. אנחנו אנשים חזקים וגם היישובים שלנו חזקים. החקלאי הוא אופטימי. אנחנו תמיד מסתכלים למעלה לשמיים ואומרים שבשנה הבאה יהיה טוב יותר". 

“חקלאי תמיד אופטימי”

דביר חג'בי ממושב יכיני ממשיך את דרך אביו. "נולדתי פה, כל חיי אני גר פה, המשק הוא משק משפחתי שעובר מדור לדור, הוא נפתח ב־1951. אבא שלי החזיק בו ואני ממשיך את דרכו. במשק יש בעיקר חממות ושטחים פתוחים של עגבנייה, פלפל, בצל, חציל, תפוח אדמה", הוא מספר. 

בבוקר שמחת תורה, חדרו המחבלים גם למושב יכיני ורצחו חמישה מתושביו ועוד לוחמת מג"ב ולוחם שב"כ. חג'בי נותר בביתו ולא התפנה, אבל השדות הפכו לשטח צבאי סגור. "המושב פונה, אני לא התפניתי. חקלאי לא יכול לעזוב את המשק שלו", הוא אומר. "בשבועיים הראשונים למלחמה לא יצאתי לשדות כי זה היה שטח צבאי סגור ובכלל התנדבתי בפלס"ר גבעתי שהיו באזור יכיני. בעשרה ימים הראשונים הייתי במילואים בהתנדבות, אחרי זה חזרתי למשק". 

מה גילית כשחזרת?
"שיש הרבה פרי על העצים, התחלנו לעבוד עם קבוצת מתנדבים כדי לנסות להציל את מה שקיים". 

הצלחתם? 
"לא ממש. הצלחנו ב־50%"

ומה אשר לעונות הבאות? 
"חקלאי תמיד חושב שיהיה יותר טוב קדימה, חקלאי תמיד אופטימי. אבל אנחנו כרגע ירדנו בכמויות ועובדים חצי קלאץ', חלק מהעובדים התאילנדים חזרו וחלק לא. זאת התמודדות יומיומית, גם עם כל ההפצצות שיש באזור, זה לא קל, לא קל בכלל. המצב הוא מצב שבור, המדינה גם לא תומכת. התחושה בגדול היא שהמדינה לא רוצה חקלאות. מחירי המים מופקעים, הפועלים מאוד יקרים". 

כשאומרים "חקלאות בצל המלחמה", מה זה אומר מבחינתך? 
"זה אומר שקשה לעבוד, כי גם התפוקה היא לא תפוקה. מבחינת שיווקים, יש הרבה פה באזור שלא חזרו לעבודה ולא חזרו ליישובים, השווקים תקועים גם, הצפון תקוע, המרכז תקוע, כל המדינה נהייתה פקק אחד גדול. זה המצב". 

ארגזי פלסטיק צבעוניים וחממות ירוקות, שדות פסטורליים שנמתחים למרחק מנכיחים עוד יותר את הניגוד בין האדמה לבין המתחולל עליה. בין בום לבום נדמה לי שגם גידולי השדה שבפנינו אולי מזמזמים לעצמם את שירו של גידי גוב, "תנו לגדול בשקט". "תנו לגדול בשקט בערוגה בכפר", כתבו אבנר קנר ויואל לרנר, "שם תזרח השמש גם מחר// תנו לגדול בשקט בלי לקפוא מקור, רק קצת זבל, מים וגם אור". אלא שגם זאת הופכת לפתע לבקשה אדירה. "אנחנו שומעים את המסק"רים ברקע כל הזמן, זה לא הכי נעים", ממשיך חג'בי, "כבר התרגלנו לחיות עם זה. מה הבעיה בעם ישראל? שאנחנו שוכחים מהר. אז גם ממשיכים לייבא ירקות, ממשיכים לעשות לחקלאים קושי. אבל המדינה לא תתקיים בלי חקלאות, אם אין אני לי מי לי, אף אחד לא ייתן לנו. גם על כל חקלאי חיות חמש משפחות".

כלומר המדינה חייבת לסמוך על מלאי המזון של עצמה? 
"המדינה תקרוס בלי. כבר יש מחסורים בהרבה דברים, יש מחסורים כבר בחמש שנים האחרונות, כי כל החקלאים ירדו בכמויות, זורעים פחות, אף אחד לא מוכן לקחת סיכון. הבנקים לא נותנים, המדינה לא תומכת, משרד החקלאות לא תומך". 

איך אתה מסביר את זה? 
"זאת מדינה שפעם האמינה בהתיישבות ובחקלאות, היום היא לא רוצה חקלאות. הכל מביאים מחו"ל. אמרו, את הטקסטיל נביא מטורקיה, את העגבניות נביא מטורקיה, את הבצל נביא מהולנד, את הבשר נביא מאוסטרליה, את העופות נביא מירדן". 

למה? 
"כי באים נערי האוצר ואומרים שעדיף לקנות מחו"ל ולא לגדל, רוצים להעביר את האדמות כנראה לטובת הייטק, לעשות פה פרויקטים סולריים. זה עצוב מאוד, אבל זה הכיוון. גם אין דור המשך, אף אחד לא רוצה להיות חקלאי ואף אחד לא רוצה שהבן שלו יהיה חקלאי, כי כל דבר קשה פה". 

אבל קודם אמרת לי שהחקלאים הם אופטימיים. 
"אנחנו אופטימיים מטבענו, אבל זה הדור הזה. את רואה חקלאים צעירים? בלי חקלאות אין מדינה, לא תראו ירוק, תראו רק שממה".

"הפירות מתפרקים"

ניצן בן שושן, חקלאי בן 82 מנתיב העשרה, פוגש אותנו בפתח ביתו. "אני 40 שנה ביישוב. מתוך זה, הייתי 30 שנה בצה"ל. התרעתי לכל העולם שאנחנו הולכים להיות מותקפים. אבל אף אחד לא סופר ממטר אדם בן 80, ולכן לא ספרו אותי. ידעתי שזה יקרה, רק לא ידעתי מתי", הוא אומר.

הכאב שנשמע בקולו של בן שושן ברור מהרגע הראשון, והוא מקבל משמעות נוספת כשהוא מסביר לנו שהשביל המוביל לפתח ביתו, ועליו אנו עומדים כעת, נספג בדם ב־7 באוקטובר. בן שושן משתף כי כשהחל ירי הטילים, הוא מיד הבין שהירי מכסה על חדירה. כשהוא חמוש באקדח בלבד, הוא ואשתו החליטו להיכנס לממ"ד. המחבלים אכן פרצו ואף הגיעו לחלונות ביתו של בן שושן. "ידעו עליי את כל הנתונים, מתוך ידיעות של פועל ערבי שעבד כאן. הוא ואחיו עבדו כאן במשך 40 שנה. צילמו כל בית, ידעו כל שביל וידעו כל פינה", הוא אומר.
הצלם גלעד כפיר ז"ל נרצח בפתח ביתו של בן שושן, כפי שהוא מתאר. "המחבלים היו ליד החלון שלי ושמעו 'הצילו, הצילו', הם יצאו החוצה וירו בו כאן".

עוד בחודש אוקטובר, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, בן שושן כבר החל להפעיל את המשק שלו. "אני מגדל חרקים להדברה ביולוגית, בשיתוף קיבוץ יד מרדכי", הוא מסביר, "אני עובד איתם כבר 12 שנה. זה גידול מיוחד". אך בחודשים האחרונים בן שושן לא מתעורר בביתו, אלא במלון רויאל ביץ' בתל אביב ונוסע מדי יום ממרכז הארץ לחממות שלו בעוטף. 

איך זה לחקלאי לא להיות ליד אדמתו? 
"זה רע מאוד. את רואה איך הפירות כאן מתפרקים ונופלים. המזל שלי היה שהצלחתי להחזיר את הפועלים התאילנדים שלי, זה עלה לי הון תועפות ואף אחד לא השתתף איתי בזה, אבל הצלחתי להחזיר את הפועלים המקצועיים והם היום עובדים. אני נלחם במשרד החקלאות שיאפשרו לי לקבל עוד תאילנדים. משרד החקלאות כרגיל אטום. המדינה צריכה לקחת את החקלאות כפרויקט ראשון אחרי הגנת הארץ, המערכת שיושבת למעלה צריכה להבין שהיא חייבת לתמוך בחקלאות ובחקלאים, אנשים שנותנים את הנשמה שלהם. הרי במקום שבו עובר התלם, עוברת מדינת ישראל".

אני שומעת הרבה כאב בקול שלך.
"אני כואב, אני קם כל לילה ובוכה על שבר בת עמי, על בחורים שנפלו סתם. גם איך אני ארגיש אם אני רואה את השדות שרופים ואת חמאס צוחק".

כשאומרים "חקלאות בצל המלחמה", מה זה אומר מבחינתך? 
"זאת הציונות האמיתית, זאת אהבת הארץ האמיתית. אנחנו הקו הראשון של מדינת ישראל". 

הביקורת של בן שושן על ההנהגה המדינית והצבאית נוכחת מאוד מול הסיור בחממות היישוב, שחלקן עוד נטושות מאז השבת ההיא. למעשה 50% מהן עומדות ריקות כעת. זהו מראה כואב, מפעל חייהם של תושבי הארץ נותר שרוף וריק. במדינה שלא הייתה קמה לולא חלוציה, בן שושן שב בזיכרונותיו למנהיגים קודמים. "ליוויתי את בן־גוריון ב־72' בצעדות שלו", הוא משתף, "קיבלתי ממנו הרבה חוכמה והרבה ציונות. הוא לא היה גר בווילה, לא ברחוב עזה ולא בקיסריה. הוא היה גר בצריף בשדה בוקר. בגין התגורר בדירת שלושה חדרים עם ריהוט מיושן. 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ'. אנחנו היינו מפורקים בערב שמחת תורה והקב"ה שם לנו שתי מכות כדי לחבר אותנו. יש לנו מזל שאלוהים אוהב את העם הזה ואת הארץ הזאת. זה המזל שלנו וזה לא בזכותנו, זה בזכות אבותינו".

אל מול החממות, המשתלות ושדות העוטף, כשברור כי כל רגב אדמה ספוג בסיפור מצמרר ובדם, המעגל האכזרי של חבל הארץ הזה ניכר. המלחמה פורצת שוב והחיטה צומחת שוב. כידוע, דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, כתבה על מעגל הדמים והצמיחה עוד בשנת 1974 בעקבות נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים. "הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת", כתבה צמרת, "אֲבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב // וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן // שֶׁהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב".