לפני שהסרט שלהם מגיע לאקרנים, קולנוענים ישראלים נאלצים תמיד לעבור שבעה מדורי גיהינום. דוגמה לכך היא אור סיני, שזכתה בקאן עם סרטה הקצר “אנה" לפני עשור בדיוק, ורק בעוד כמה שבועות תזכה להציג בריביירה את סרטה העלילתי הארוך הראשון.
סיפור דומה הוא של יונתן דקל – גם הוא חיכה עשור, אם כי בנסיבות שונות. סרטו הקצר “אחד באפריל" זכה בפרס אופיר, גם כן לפני כעשר שנים. עבר זמן עד שהרים את סרט הביכורים הארוך שלו, “צ'קאאוט". התוצאה הייתה מוכנה לפני כמה שנים, אבל אז הפצתה התעכבה. כפי שקורה לסרטים ישראליים רבים, הוא נאלץ לעמוד בתור בדרך לאולמות, וזה תור ארוך שהתארך עוד יותר בעקבות המלחמה. קומדיית הריגול הזאת הוקרנה לחברי האקדמיה וכטרום בכורה במסגרת ימי הקולנוע, אבל ההפצה הרשמית בוששה להגיע, וזה קרה רק עכשיו, בסוף השבוע האחרון. כל הכבוד על ההתמדה ועל הסבלנות.
בכל מקרה, היה שווה לחכות: הצפייה בסרט חושפת כישרון גדול, שיוכל לצמוח להיות אחד הקולות המשמעותיים בתעשייה המקומית, אם רק יאפשרו לו לעבוד. עם זאת, ואולי כמצופה מסרט ביכורים, התוצאה כשלעצמה רחוקה משלמות.
לדקל, צריך לציין, יש ביוגרפיה מעניינת ולב זהב – ושניהם רלוונטיים, כי הם נוכחים בסרט. הוא שירת בצבא ביחידה מובחרת, דבר שהיה השראה לתסריט, ומאז 7 באוקטובר משרת במילואים ופועל למען החזרת החטופים. הוא גם פעיל חברתי ומתגורר עם זוגתו ושלושת ילדיו ביישוב המעורב וואחת־אל־סלאם/נווה שלום, ואף התראיין בנושא לכתבה ב"ניו יורקר", שנרשמה כאחד מהפרסומים החיוביים היחידים על החברה הישראלית בתקשורת האמריקאית בשנתיים האחרונות.
בהמשך לכך, “צ'קאאוט" עוסק בדו־קיום בין יהודים לערבים. גיבורו הוא מרגל יהודי־אמריקאי שלומפר בשם דב. במהלך שהות במלון באיסטנבול, הוא מפתח אובססיה כלפי גבר ערבי שהוא מזהה כיעד מודיעיני – אדם הידוע כ"גלגמש", בגילומו של נורמן עיסא. האם הוא אושיה בינלאומית המסכנת את המפעל הציוני, או סתם איש עסקים תמים? האם איבד את משפחתו בחיסול של המוסד, או בתאונת דרכים? האם המבצע שהשליימל מוביל נגדו ייכנס לפנתיאון, או למצעד הבושה של שירותי הביטחון?
את התשובה לכך אנחנו מקבלים בדיעבד, כשאנשי המוסד חוקרים את דב. כדי לתאר את החקירה, דקל משתעשע עם אמצעי המבע בצורה שכמעט ולא ראינו בסרטי מוסד ישראליים, ולא שכיח לראות גם בקולנוע הבינלאומי. בסרטים אחרים, כשאנשים מספרים על מה שקרה, הם פשוט יושבים ומספרים על זה. לכל היותר, אנחנו מקבלים פלאשבק לעבר, שעליו מדביק הבמאי קריינות. מה ההבדל בין זה לספרות? בשביל מישהו שמספר על משהו אפשר לקרוא ספר. החוויה נותרת מילולית בלבד. פה, הקולנוען הישראלי הצעיר מוצא דרכים מתוחכמות לשלב בין מילים לתמונות, בין העבר להווה הקולנועי, בין מה שקרה למי שמספר ומי שמקשיב לו.
זה נשמע גימיקי, זה נשמע משונה, וזה בעיקר נשמע מבלבל, ובהתחלה זה באמת מוזר, גם כי קשה להאמין שמישהו יעז לעשות זאת, ועוד בסרט ישראלי בשנת 2025, אבל בשלב מסוים המהלך הנועז מתחיל לתפוס, לשעשע ואפילו להפנט, ומוביל לרצף של סצינות מבריקות. יש למשל סצינה שבה איש מוסד גברתן חוקר את הגיבור על אירוע הקשור בילדה שלו, והשילוב בין החקירה לפלאשבק מוביל לכך שאנו חוזים בנערה מדברת בקולו של צחי גראד – וזה רגע ביזארי בצורה מופלאה. די ברגעים כאלה כדי להפוך את “צ'קאאוט" לסרט ראוי, ולהבטיח לדקל חוזה לביים סרט נוסף (או סדרה, שיהיה).
הצרה היא שהחלטות הבימוי המבריקות הללו מתנגשות בתסריט לא מספיק ברור, ובליהוק בעייתי.
נתחיל בתסריט: הפואנטה שלו לא ברורה, ולא משום שהיא אמביוולנטית או פתוחה לקריאות שונות, אלא פשוט משום שהיא לא ברורה. הדמויות כוללות לא מעט קלישאות, שמתאימות יותר לקולנוע משנות ה־90: המתנחל החרמן, הערבי המחבל וגם ברמנית בגילומה של דר זוזובסקי, שהגיבור מפתח איתה רומן, והסרט מגדיר אותה כ"ילדה אבודה". באיזה שנה אנחנו?
בעיה נוספת היא שהסרט משלב בין עברית לאנגלית, משהו שתמיד צורם בקולנוע הישראלי. כשהגיבורים מדברים אנגלית עילגת, זה עילג – אבל כשהיא קולחת, זה גם נשמע מזויף. התסריט עוסק בשפה בצורה שאינה מעמיקה, אלא סתם נוקדנית ומעיקה, למשל כשהגיבור מעיר לסוכן המוסד בגילומו של עוז זהבי על טעויות מינוריות שלו בשפה האנגלית. שוב, לא ברור מה הדבר בא לשרת.
נוסף לעוז זהבי, דר זוזובסקי וצחי גראד שכבר הוזכרו, הסרט מציג גם את אקי אבני ואת יעל שרוני במה שהוא למעשה התפקיד הקולנועי הראשון שלה, ולעיתים נראה שהליהוק שלו עמוס שלא לצורך, סתם כדי שאפשר יהיה להגיד שזה סרט עטור כוכבים. את הגיבור מגלם ג'וש פאיס, שחקן יהודי ניו יורקי עם קריירה ארוכה אך לא מפוארת במיוחד, ולא נעים להגיד, אבל נראה כי הסיבה היחידה שהוא קיבל את התפקיד הראשי זה שהיה צריך למצוא יהודי טוב באמריקה שיסכים וירצה את התפקיד. הוא לא מספיק כריזמטי כדי לשאת את “צ'קאאוט" על כתפיו.
עם זאת, בינו ובין נורמן עיסא בהחלט מתפתחת כימיה, המזכירה קשר דומה ב"ביקור התזמורת" ומהווה את העוגן הרגשי של הסרט – זה שמזכיר לנו כי כמו ביישוב שבו חי הבמאי, בסופו של דבר כולנו בני אדם, מה שמתעלה מעל כל ההבדלים הדתיים או האתניים. אם זאת הפואנטה של הסרט, היא לא צלולה מספיק. בכל מקרה – את המסר הזה אפשר היה לדעתי להעביר בצורה אפקטיבית ומרגשת יותר דרך ז'אנר שאינו קומדיית ריגול בניחוחות של ניינטיז. גם במובן הזה, “צ'קאאוט" הוא בזבוז, בעיקר בהתחשב בכך שחיכינו לו לא פחות מעשור.
אלא מה: זה הסרט שהבמאי רצה לעשות, וזכותו. נכון, אפשר להגיד את זה על כל סרט ובמיוחד על כל סרט ישראלי מבוזבז, אלא שהפעם זה נכון במיוחד, כי ניכר עד כמה דקל בטוח בעצמו כבמאי. הוא פשוט עושה את מה שבא לו, וזה בא לו טבעי.
דוגמה לכך מגיעה באחד מרגעי השיא, כשהגיבור והברמנית מבצעים יחד בקריוקי את “ונדמה שישוב". זו סצינה די רנדומלית, וגם בחירה שרירותית למדי בשיר היפהפה, שלא ממש קשור לעלילה. נראה שהבמאי פשוט תמיד חלם לביים סרט שהגיבורים שלו שרים יחדיו את השיר הזה. הנה זה קרה, ואני מאחל לו וגם לנו שיזכה להביע את כישרונו ואת ליבו שוחר השלום בעוד סרטים רבים.
