אולפן שישי של חדשות 12 נפתח אתמול (שישי) בערב כמו הצגה מתוזמרת היטב על הכרעת הקבינט: הולכים לכיבוש עזה. לא "מבצע", לא "פעולה מוגבלת" – כיבוש. כותרת דרמטית, מילים גדולות שיצאו מהקבינט – אבל מאחורי המילים מעט מאוד תוכן אמיתי לציבור.
שלבים, יעדים, עיר עזה תחילה, אבל שום מענה מראש הממשלה לשאלות הבוערות בזמן רגיש ובהחלטה דרמטית כזו. מה יעלה בגורל החטופים? מה המחיר הכבד שנשלם בחיי החיילים שלנו? לא על ההשלכות המדיניות והבין לאומיות. לא על העלות הכלכלית ומי ישלם מכיסו על שני מיליון פלסטינים שנמצאים בשטח תחת שליטת ישראל, אם תתקבל החלטה להישאר שם ולהקים התנחלויות, או מדובר בכיבוש עד עסקה. הציבור נותר בחושך, והתחושה היא שהאור היחיד שאנחנו מקבלים מגיע מהדלפות מתוך הקבינט ומגופי התקשורת.
וההדלפות הללו לא משאירות הרבה מקום לאופטימיות, כפי שדיווחו אמש באולפן שישי. בתוך הדיון, הרמטכ"ל אייל זמיר, האיש שמופקד על חיי החיילים וביטחוננו, ניצב לבדו מול ראש הממשלה ושאר חברי הקבינט התומכים. בשיאו של העימות, הוא פנה לנתניהו ואמר לו במילים חדות וברורות בנוגע למהלך כיבוש עזה – אתה מסכן את חיי החטופים, והוסיף: "אתה מכניס את החיילים למלכודת מוות".
בנימין נתניהו, כך לפי הדיווחים, דפק בכעס על השולחן והכחיש בתוקף את טענות הרמטכ"ל. זה כבר לא היה דיון מקצועי, זה היה קרב ישיר בין מערכת הביטחון לדרג המדיני, כשהפערים לא רק אסטרטגיים, אלא מוסריים. גיא פלג הסביר לנו מה אמר הרמטכ"ל בין השורות "אנחנו הולכים למלכודת מוות", כשהוא בעצם מתכוון לומר: "אנחנו הולכים לאסון". וכשהוא מזהיר שחיי החטופים יהיו בסכנה, יש לקרוא בין השורות שהוא אומר במפורש: התוכנית הזו היא הקרבת החטופים.
ואז הגיע אחד הרגעים הלא צפויים לטעמי, גולת הכותרת של אולפן שישי: החשיפה של דנה וייס כי צחי הנגבי, ראש המל"ל, האיש שבדרך כלל שומר על פרופיל רגשי אפסי, עם הבעה קפואה ועיניים חלולות, פתאום נחשף במלוא תפארתו. הוא מצטרף לעמדת הרמטכ"ל, ונוקט עמדה ברורה נגד נתניהו ונגד מהלך כיבוש עזה שיעלה במחיר חטופים. הוא הסביר: "כיצד מישהו שצפה בסרטונים של אביתר ורום ובכל אלה שפורסמו לפניהם, יכול לתמוך באמירה: "הכול או כלום"? המשמעות היא ויתור על הסיכוי לחלץ מייד לפחות 10 חטופים כי חמאס לא ייענה לתכתיב הזה". ובמילים האלו הביא פתאום הבלחה של אנושיות לשולחן הדיונים.
דנה וייס, הכתבת המדינית של חדשות 12, היא שחשפה את ההתנגדות האמיצה של ראש המל"ל צחי הנגבי ללכת נגד נתניהו, והאולפן עטף את זה בכותרת של "אירוע נדיר שעוד לא היה פה", כפי שדני קושמרו ניסח. כי בממלכת נתניהו, מי שלא מתיישר עף. ופתאום, לצד הנגבי, מצטרפים גם אייל זמיר וראש המוסד דדי ברנע לקול השפוי של מתנגדים למהלך. שלושתם אומרים בפה מלא: המהלך הזה מסוכן, ועלול להכניס את ישראל לבור עמוק יותר שממנו קשה לצאת.
מדברי צחי הנגבי נזכרתי במשפט שאומר "אין להאמין למראה עיניים". צחי הנגבי, שהבעת פניו תמיד נראית אטומה וחסרת רגש ומדבר בטון מנוכר, לפתע הביע רגש וחמלה ודיבר בשמי ובשם רוב העם, ובעצם גנב את המילים שאני התכוונתי להגיד: "אני לא מתכוון לוותר על הצלת החטופים, איך אפשר ללכת למהלך שיסכן כפי שטוען הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו את החטופים, אחרי שראינו את מראות הזוועה של אביתר ורום שהזכירו מוזלמנים מהשואה?". בהחלט תפנית מעניינת מצד צחי הנגבי שאף הראה תושייה ואומץ והתנגד לשליט, ועל זה מגיע לו שאפו ענק.
והשאלה שמתעוררת עכשיו, על רקע ההדחות האין-סופיות של הליכוד את כל אלה שמתנגדים לשליט, שהחלו מהדחת עמי אשד והמשיכו באחרים, אחד אחרי השני – מתי יגיע גם תורו של צחי הנגבי, שאמר באותה ישיבה גורלית שהוא מתנגד להחלטת ראש הממשלה?
זאת שאלה מעניינת לא פחות מכל השאלות שנשאלו אמש במהדורה, שעל אף אחת מהן אין לנו תשובה כי ראש הממשלה מסרב לקיים מסיבת עיתונאים ולהסביר לציבור את פשר המהלך ולענות על שאלות נוקבות של עיתונים. אפילו דדי שמחי, שתמיד מגן על הממשלה, נאלץ להודות במהלך השיח בפאנל שראש הממשלה צריך, וזו חובתו להופיע בפני הציבור ולהסביר לאן אנחנו הולכים מכאן.
לתמונה הזו של המתנגדים הצטרף גם אריה דרעי, שבדרך כלל נמנע מעימותים חזיתיים בסוגיות ביטחוניות. אבל אתמול הוא תפס את הצד של הרמטכ"ל, "מעולם לא תקפו כך את גורמי הביטחון", והזהיר שהמהלך הזה יסכן את החטופים. מבחינתו, אם זו הדרך, אז צריך להסיר את "אסטרטגיית החזרת החטופים", כי רק עסקה תוכל להשיב אותם.
אלא שהציניות בועטת מתמיד, הרי זה אותו דרעי שמקדם את "חוק ההשתמטות", שמטרתו להחריג מגיוס את הציבור שמהווה כוח גיוס משמעותי. מצד אחד הוא מצטייר כלוחם למען חיי חיילים וחטופים, מצד שני פועל להחליש את הצבא.
ניר דבורי הסביר מה המשמעות המיידית של כיבוש עזה: 250 אלף צווי מילואים בדרך. המילה "שחיקה" חזרה שוב ושוב – שחיקת הצבא. אוקיי, אז יש לנו טנקים ופצצות ונכבוש ונהרוס, הכול טוב ויפה, אבל מה יהיה אחרי הכיבוש? מי ישלוט בשני מיליון עזתים ויספק להם את כל הצרכים? עוד הוסיף דבורי ציטוט של גורם צבאי: "בשום מצב לא נסכן חטופים, לא נבצע פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה". "המהלך הזה יכניס אותנו למלכודת אסטרטגית, מה שהחמאס בדיוק רוצה".
במילים אחרות, ארגון פקקטה קטן כמו חמאס, למרות כל העוצמה הצבאית שלנו, הראה לנו מהיכן משתין הדג, וזה כבר קרה בשבעה באוקטובר כשהוא עשה מהלך של חטיפת אנשים וקיבל קלף מנצח, שבעטיו הוא זה שניצח ניצחון מוחלט ואנחנו באותו יום ממש הובסנו, כך שכל הדיבורים על שאנחנו "כפסע" הם כמו חול ואין מה לאכול. "ניצחון מוחלט" הוא עורבא פרח, הוא לא יהיה כי כבר נוצחנו באותו יום ארור, אותו יום של החטיפה, שבעצם האקט הזה, אם נשווה את זה למשחק שח – חמאס אז הכריז על מט, מהלך שמאיים על המלך של המשחק שנמצא בסכנה ואין מצב להצילו.
ואז, על הבמה, נכנסת שלישיית המוטיבציה המשיחית אורית סטרוק, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. שלושתם לא עשו שירות קרבי, לא שירתו כלל (למעט סמוטריץ – גיוס מאוחר של ארבעה חודשים בלבד) ובכל זאת קובעים, בוודאות מוחלטת, מהו הצעד הצבאי הנכון. מבחינתם, התמונה ברורה: לא רוצים חטופים, רוצים כיבוש מלא של עזה, רוצים התנחלויות חדשות. זו לא "תוצאה", זו מטרת-העל. המאבק על חיי החטופים הוא מבחינתם הסחת דעת.
בדיון בקבינט נשמעו צעקות והרבה, אבל לפי עדויות הצעקות האמיתיות התרחשו אחרי הדיון, במסדרונות. שם כבר לא היו מגבלות של פרוטוקול, ושם יצאו לידי ביטוי כל הכעסים וההשפלות. אפילו גל הירש יצא נגד סטרוק לוודא שהחטופים יישארו מטרה במלחמה, אבל היא ביטלה אותו על הסף.
ובסוף, למרות הכול, נתניהו בחר להישען דווקא על שלישיית המוסקטרים, אלה שלא חוו קרב בחייהם, ולקבל מהם החלטות על חיי חיילים בשטח ועל חיי החטופים שלנו. מולו עמדו בכירי מערכת הביטחון, מתנגדים חד-משמעית, והוא בחר להתעלם מהקולות המקצועיים.
האבסורד זועק לשמיים: בכירי הביטחון, אלה שאחראים בפועל על חיי החיילים והחטופים מתנגדים נחרצות, אך ראש הממשלה מקבל החלטה בהתאם לרצון של סמוטריץ', בן גביר וסטרוק. אלא שבסופו של יום, כך טען פלג, מדובר בממשלה שהיא כת ביביסטית המיישמת את רצון השליט. ויום אחד, כשייפתחו פרוטוקולי הדיונים, יתברר שההחלטות ההרסניות ביותר כמו כיבו שהרצועה, התקבלו בדיוק כפי שביקש אדם אחד, בנימין נתניהו.
מה נותר לנו? טעם מר בגרון, תחושת חוסר אונים והבנה שבזמן שבכירים מהמערכת הביטחונית צועקים אזהרות, ההגה נמצא בידיים של פוליטיקאים עם אג'נדות משיחיות קיצוניות אחרות לגמרי. אין כאן אסטרטגיה, יש כאן פוליטיקה עטופה בסיסמאות. והמחיר, כרגיל, ישולם בחיי אדם, בכסף ובאובדן אמון.
דנה וייס הוסיפה פרשנות מעניינת ומרתקת. לדבריה, הבחירה של נתניהו בהחלטה הפזיזה והחסרת תקדים לכיבוש מלא של הרצועה, בניגוד מוחלט לעמדות גורמי הביטחון, אינה מקרית. לטענתה, ראש הממשלה מנסה לרצות נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, שדוחק כבר בשעון הזמן שהוא העניק לישראל. טראמפ הוא איש שמעריך ניצחון, מהיר וברור.
ביבי מתמודד עם מצב מורכב, שבו למעשה מדשדשים בעזה כדי לשמור על חיי החטופים, מה שמונע ממנו להביא "ניצחון" חד וברור, בלי חטופים ושקט ביטחוני מהיר. לכן, לדבריה של וייס, נתניהו בחר ללכת על כל הקופה, גם אם זה אומר סיכון מוחלט לחטופים ולחיילים, הכול כדי לספק לטראמפ תוצאה מהירה ודרמטית, שמותירה רושם של שליטה וניצחון.
בקיצור, תוהו ובוהו מוחלט "וחושך על פני תהום", מילים עוצמתיות מהתנ"ך שאף פעם לא נס ליחם. חשבנו שאנחנו דוד אבל הפכנו לגוליית, וחמאס הפך לדוד, שבעזרת שטיקים וטריקים ושקרים הערים על כולם ועל העולם כולו. ההיסטוריה כבר הראתה לא פעם מי יוצא מנצח מהקרב הזה. ואם המהדורה החלה לאמץ לאחרונה מילים עממיות כמו "בחייאת" בסגנון קושמרו, אסיים ב"וואלה יופי".
