צילום:
ספורט 5
דוד. הגיע בכושר פחות טוב (אודי ציטיאט) | צילום:
ספורט 5
1. אז אתמול נבחרת ישראל אמנם סימנה "וי" ראשון, ולקחה שלוש נקודות – אבל התחושה בסיום היא פחות של אושר, ויותר של אנחת רווחה. כשהשופט שרק לסיום, הרגשנו אוויר יוצא מהריאות – ולא בכדי; כי ביותר מדי רגעים במשחק הזה נגד אסטוניה, הרגשנו שוב קצת כמו בקמפיינים האחרונים – כאלה שהלכו קשה מדי, מול נבחרות שלפחות על הנייר אנחנו אמורים לעבור בקלות. זה הרגיש כמו פלאשבק לניצחונות הדחוקים על בלארוס מקמפיין חזן-בניון במוקדמות היורו.
אבל האמת היא שזה בעיקר ממחיש כמה מבחן התוצאה מבלבל אותנו. כי המחצית הראשונה לא היתה טובה – נבחרת ישראל קצת הופתעה מהשער שספגה, לקח לה זמן לצאת מההלם והעסק לא שטף. במחצית השנייה, לעומת זאת, לפחות לדעתי היה כדורגל טוב של הנבחרת – היא הניעה את הכדור היטב, השיגה התקפות יפות וייצרה הרבה מאוד מצבים שמהם היה צריך לצאת הגול. וסביר להניח שאם ה-1:2 של ישראל מגיע בדקה ה-46 ולא בדקה ה-75, המשחק הזה היה נגמר 1:4 – וכולנו היינו מדברים אחרת. כך שכל מה שהפריד בין ניצחון מרשים וקליל, לבין ניצחון דחוק שיוצאת הנשמה ממנו – זה דיוק וקצת מזל.
וזה מחזיר אותנו להחלטה הקצת-שמרנית של רן בן שמעון לעלות אתמול עם דין דוד בחוד. דין דוד הוא חלוץ מצוין – אבל בשבועות האחרונים במכבי חיפה, דברים פחות הולכים לו. השער האחרון שלו במכבי חיפה היה בתחילת פברואר, ועכשיו אנחנו בסוף מרץ. קטונתי מלבקר את בן שמעון, הוא זה שאמור לדעת הכי טוב – אבל לפחות מהזווית שלי, נדמה שהוא קצת נלחם את המלחמה הקודמת. בחלון הקודם של הנבחרת, הבחירה בדין דוד היתה טבעית. הפעם, תאי בריבו או דור תורג`מן היו מתאימים יותר – בטח במשחק שבו נבחרת ישראל שולטת יותר ומחזיקה יותר בכדור.
2. זה לא היה יכול להיות סמלי יותר – מאשר ששני השחקנים האלה ישחררו את הלחץ בנבחרת. שני קפטנים – מנור סולומון עם בישול חלומי, ואלי דסה עם סיומת מושלמת. על סולומון באמת שלא צריך להרחיב את הדיבור (ועדיף לנקוש על העץ שרק ימשיך ביכולת הזאת). על דסה, לעומת זאת, כדאי וצריך לדבר יותר.
סולומון ודסה הם האבטיפוס של הנראטיב שהנבחרת מנסה לייצר. שני שחקנים שהם לא "סטארים" במלוא מובן המילה, אבל מתבססים יותר (גם סולומון שיש לו את הברק והניצוץ במשחק) על עבודה קשה, חריצות ואופי של ברזל. שניהם עברו לא מעט קשיים בקריירה, שניהם חצבו אותה בסלע ושניהם היו קוטפים את הפירות – כל אחד במקום שלו. אוסקר גלוך הוא כוכב כדורגל במלוא מובן המילה, אבל נדמה לי שהנבחרת הזאת קרובה יותר לזוג הזה – מאשר לניצוצות של אוסקר. זאת הנבחרת של שני פועלי כדורגל משודרגים, שבחרו את הדרך הארוכה – ובסופה, הם יכולים לחייך. לפחות הפעם.
3. ביום שלישי תשחק נבחרת ישראל נגד נורבגיה, ולא צריך להיות מומחה לשפת סתרים כדי להבין שיש פה אירוע נוסף – ומשמעותי יותר. ההתקפות החזיתיות של שחקני נבחרת נורבגיה כלפי ישראל וה"הזדהות" עם עזה מרגישים פחות כמו אנטישמיות ישנה (או אידיאולוגיה פוליטית אחרת), אלא יותר כמו ניסיון להסיח את הדעת של ישראל לפני המשחק. להפוך את המשחק הזה לקרב התגוששות לאומני, במקום למשחק כדורגל. וכאן צריך להגיד משהו גם על התגובה של אנשי הנבחרת.
רן בן שמעון ומנור סולומון הגיבו בישירות לפני המשחק, הקפטן אלי דסה אחריו. הם הגיבו מדם ליבם ובצדק גמור. כל ישראלי שנתקל בבורות הכל כך אירופאית הזאת של הנורבגים היה מגיב באותה צורה. גם אני. אבל אחרי התגובות המיידיות, הנבחרת צריכה לזכור שיש להם גם תפקיד. ושהמלכודת שבה המשחק יהפוך ל"רצון להוכיח" – הוא מקום שלא טוב שהנבחרת תהיה בו, לפני משחק חשוב. זה לא הופך את הטענות של הנורבגים לנכונות, זה רק צריך למקד את הנבחרת – במה שהיא צריכה להשיג.
ואת התשובה הטובה ביותר לכל הבלגן הזה, צריך לתת על המגרש. למקד את האנרגיות האלה לכדורגל, ולנסות להפתיע נבחרת עדיפה – שכנראה שכחה שיש לה משחק לנצח, ובמקום מעדיפה לתת הצהרות והרצאות על מדע המדינה. כולנו זוכרים את אוסטריה (להבדיל) מנהלת את המאבק הפסיכולוגי שלה מול ישראל לפני המשחק באוקטובר 2001, וכולנו גם זוכרים איך הוא נגמר. הכעס הוא ברור, וכאמור הוא מובן – אבל את התשובה האמיתית לא צריך לתת בראיונות ומול המיקרופונים, אלא עם 0:1 קטן על הדשא – שיהיה לא רק מתוק עבור מדינה שלמה, אלא גם רגע קטן של צדק.
