במבט ראשון, זה נשמע כמו אגדה מוזרה מהפולקלור החסידי: צדיק הונגרי שעמד בראש קהילה קטנה בעיירה נידחת בשם קרסטיר, הפך לסמל של ישועות, והמיתוס המפורסם ביותר הקשור בשמו – הוא שהצדיק מצליח לגרש עכברים. כן, עכברים. אבל כמו שקורה לעיתים קרובות בעולמה המורכב של היהדות החסידית, מאחורי הסיפור המוזר מסתתר עומק מרגש, ואולי גם מראה לא שגרתית ליחסי הציבור של הקדושה בזמננו.
ישעיה שטיינר, המכונה בפי חסידיו "רבי ישעיה'לה מקרעסטיר", חי ופעל בהונגריה בראשית המאה ה-20. הוא לא היה בן לשושלת קדושים מפורסמת, לא הותיר אחריו כתבים עיוניים עמוקים ולא בנה חצר גדולה. הוא היה פשוט, במובן הכי עמוק של המילה – פשוט אהב לעזור.
ביתו היה פתוח לכל עני ורעב, שולחנו היה ערוך תמיד, ונשמתו – מחוברת לכל כאב של יהודי. העזרה שהוא העניק הייתה לרוב חומרית – אוכל, מקומות לינה, דמי נסיעה – אבל החסידים נשבעים שגם בעולמות הרוחניים, ידו הייתה נטויה.
והעכברים? הסיפור נולד ככל הנראה אחרי מותו, כשבעלי עסקים וחנויות ברחבי מזרח אירופה גילו שהצבת תמונתו של הצדיק על קיר המחסן מונעת תופעות של מזיקים. איש אינו יודע להסביר את זה, אבל גם היום, מאה שנים למותו, קשה למצוא מכולת חרדית ללא התמונה המפורסמת: דמותו של רבי ישעיה'לה, שפניו מאירות, מציץ מבעד למסגרת מוזהבת, מגונן – כך מאמינים – לא רק מפני עכברים אלא גם מפני עין הרע, קטרוגים וצרות מכל סוג.
אלא שבשנים האחרונות, הסיפור הזה עבר הילוך. בזמן שמיליוני ישראלים "מנגלו" ביערות ובפארקים וחגגו את יום ההולדת ה-77 למדינה, במקביל אלפי מאמינים – ביניהם ישראלים רבים – עלו לרגל לעיירה קרסטיר שבהונגריה, לקברו של רבי ישעיה'לה ביום ההילולה שלו בשבוע שעבר.
אם פעם זה היה מוקד עלייה לרגל של חסידים ממוצא הונגרי מארה"ב או מבני ברק, הרי שהיום מדובר בפסטיבל רוחני רב-גוני. צעירים עם פאות לצד חוזרים בתשובה, אנשי עסקים לצד יוצאי עדות המזרח שמחפשים רגע של שקט – כולם מצטופפים בחדרון הקטן ליד הקבר, ממלמלים תפילות, תולים מבטם בדמותו של האיש שנדמה שמהותו עצמה הייתה חסד.
הקאמבק של רבי ישעיה'לה מקרסטיר הוא לא רק סיפור של פולחן קברים הולך ומתרחב. הוא גם עדות לעולם שמחפש פשטות. בעולם שבו רוב הקדושים עטופים בעטיפות רעיוניות או דוגמטיות, הדמות הזו – נטולת פאתוס, נטולת מסרים פוליטיים או אידיאולוגיים – מצליחה לגעת בלב. היא לא מבקשת ממך להשתנות, אלא רק לזכור להיות בן אדם.
אולי זו הסיבה שהוא שב לחיינו דווקא עכשיו. בעולם רווי ציניות, קרבות ומלחמות על זהות – האדמו"ר מהעיירה הקטנה ההיא מציע מודל אחר: בלי דרשות, בלי גינוני פאר, רק פת לחם, עין טובה ומסגרת קטנה על הקיר שעדיין – כך נשבעים המאמינים – מרחיקה עכברים.
