נדמה שכבר הכרנו את עידן עמדי. הכרנו את הקול, את הרגש, את השירים שמלווים אותנו שנים, שנוגעים בלב ומלטפים את הנשמה. אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שנחשף בסרט התיעודי המטלטל – החשיפה האישית, הפיזית, הנפשית, האמיתית, של אדם שהפך בן רגע מזמר אהוב ללוחם גיבור, פצוע קשה, ולסמל של דור.
עידן, קצין בחיל ההנדסה הקרבית, נכנס לעזה כחייל מן המניין. כשהוא פושט מעמו כל סממן של זמר, כוכב. כשחולץ מתוך מנהרה שהתפוצצה, הוא היה שרוף, פצוע, מפוייח עד בלתי ניתן לזיהוי. מורדם, מונשם, רסיסים בכל גופו – בצוואר, בעיניים, באוזניים. "אלמוני בן 22" – כך נכתב על תג היד בבית החולים. החשש היה שהוא יאבד את שמיעתו, והמילים שאמר – "אני מעדיף לאבד ראייה, לא שמיעה. כי שמיעה זו המהות שלי, זו היכולת שלי לשיר".
הסרט מביא הצצה נדירה, אמיצה ומטלטלת אל מאחורי הקלעים של הקרב, אבל לא פחות מכך של השיקום. עידן גם נחשף לראשונה לצד משפחתו: אשתו, ילדיו, הוריו. אמו שהופכת לחלק משמעותי מהסרט. הוא מדבר על הפחד, על הכאב, על החברים שנפלו לצידו באותו הפיצוץ. והוא מדבר גם על התקווה – תקווה לעלות שוב לבמה, אבל גם לחזור להיות אבא, בן, אדם שלם, פצוע אבל לא שבור.
מעבר לסיפור האישי, עידן הפך לסמל. סמל של כל אותם לוחמים אמיצים שחוזרים עם שברי גוף ונפש, שלא נראים תמיד לעין. הוא נותן קול, תרתי משמע, לכל אותם גיבורים שמסתתרים בשקט, שמדחיקים כאב, שממשיכים למרות הכל.
ולצד הפציעה, הסרט חושף גם את הפצע הישן, של אביו, רוני עמדי, שנפצע גם הוא בעבר בעזה. עידן מספר, יחד עם אמו, על הילדות בצל הפציעה של אבא, על האשפוזים, על הטראומה, ועל הבחירה שלו – שלא להישבר, לא להיבלע בתוך כאב אלא לייצר ממנו מוזיקה, חיים, השראה.
אפשר אולי לקרוא לסרט הזה סרט על עידן עמדי. אבל הוא לא באמת רק עליו. הוא על כולנו. על הלוחמים שלנו. על המשפחות שלהם. על מה שיפה, עמוק, אמיתי וכואב במדינה שלנו. עידן עמדי כבר מזמן לא רק זמר. הוא הפך לפסקול של התקופה שלנו, פסקול של כאב, של גבורה, של תקווה.
כל מילה בסרט של עידן עמדי, כל סצנה, הם צמרמורת. הדמעות זולגות לא רק מהכאב שבמסך אלא מההבנה העמוקה שמה שאנחנו רואים כאן, זו לא רק עדות נדירה של פציעה. זה לא רק סיפור אישי.
עידן עמדי בסרט "לתת לחיים לרקוד" של קשת 12. קרדיט: קשת 12 (צילום :קשת 12)
זה הסיפור של כל לוחם ולוחמת, זה סיפור של דור שלם, שיישא את הצלקות לעד. זה הסיפור של כל מי שנכנס מתחת לאדמה בעזה, ושל כל מי שנשאר מאחור, עם צלקות, עם שברים, עם זיכרונות של חברים שלא חזרו.
בזמן שהמדינה מפולגת בין פוליטיקה זולה ומשסעת, עידן הוא האדם הנכון בזמן הנכון שמזכיר לנו למה אנחנו נלחמים, למה אנחנו נאבקים, ולמה אנחנו חייבים להמשיך גם כשכואב, גם כשבלתי נסבל.
הפציעה של עמדי היא תזכורת מוחשית, בלתי ניתנת לעיכול, למחיר הבלתי נתפס שמשלמים הלוחמים הגיבורים שלנו. אבל עידן, בניגוד לרבים אחרים, הצליח לקום. הייתה לו סיבה, המשפחה, הילדים, השירים, המצלמה שתיעדה לסרט, הבמה, המעריצים. הייתה לו מעטפת. הוא הרגיש שליחות, לכן גם היה לו קול.
ואסור לנו לשכוח, לרוב הלוחמים אין את זה. אין במה, אין סרט, אין יח"צ. אין עוקבים שידחפו אותם קדימה. אין קהל שמריע, לעיתים גם אין אמצעים, או עזרה או משפחה, או ילדים להילחם עבורם. יש רק כאב. ולעיתים גם שתיקה.
חשוב לזכור שהסרט הזה, והלב החשוף של עידן, הם עדות נדירה לאומץ, לפצע, לרצון לקום. הוא התרומם, אבל לא כל לוחם מצליח. ולכן אסור לנו לשכוח אותם, אסור לנו להפוך אותם לשקופים.
מגיבור ישראל לסמן פוליטי שנוא
אבל אז אחרי הסרט פתחתי את הרשת ויש רגעים שהלב מתכווץ בהם, לא בגלל מה שמופיע על המסך, אלא בגלל מה שמתחולל ברקע, באותן תגובות קרות, ארסיות, שנזרקות לחלל הרשת. הסרט על עידן עמדי, אחד הרגעים היותר מרגשים, כואבים ואנושיים שנראו כאן לאחרונה, לא הצליח לחמוק ממה שהפך למחלה ישראלית – הציניות, החשדנות, והפוליטיזציה של כל דבר שזז.
בזמן שאני צופה בעיניים דומעות באדם שחולץ מתוך תופת בעזה, שרוף, פצוע, מונשם, מספר איך כמעט איבד את שמיעתו, אבל לא את התקווה, אני נחשפת גם לקולות אחרים. קולות ציניים, מתנשאים, כאלה שכותבים דברים כמו "מה לא עושים בשביל לקדם את הקריירה והמופע החדש", או "עמדי שלף את נשק יום הדין במסע יח"צ", או גרוע מזה – "הממי הלאומי מתגלה כמפלג ומסית". ולמה? כי כינה את האומנים שחתמו על עצומה להפסקת המלחמה אפסים. כמו שלאומנים מותר לחתום על עצומה, לעידן עמדי מותר להביע דעה מנוגדת.
אז תתביישו לכם, מדובר בגיבור ישראל. לוחם. קצין שנכנס לעזה בראש חיילים, שילם בגופו ובנפשו, איבד חברים בלחימה וכשסוף סוף מדינת ישראל מקבלת הצצה נדירה לגיבורים שלה, למה שמתחולל באמת אחרי ששיירות האמבולנסים עוברות, יש מי שבוחר להסיט את המבט לפוליטי ליחצני. להסיט את הסיפור. להסית, פשוטו כמשמעו. הניסיון הנלוז לקחת את עידן, אחד הסמלים הבודדים של החיבור הישראלי ולהפוך אותו למפלג, רק כי העז להגן על חיילי צה"ל הוא עוול מוסרי. עידן לא חלק מהשיח הפוליטי. הוא לא ימין ולא שמאל. הוא חלק מהשיח הערכי, המוסרי, הישראלי. תשאירו אותו בחוץ.
גם כשעמדי מדבר על גיוס כולל, הוא לא מדבר נגד השמאל ולא נגד הימין. הוא מדבר על החובה של כולנו לשאת בנטל במדינה שהביטחון הוא ערך עליון בה. אבל את זה מעדיפים לתבל בשיח פוליטי. עידן עמדי אולי מוכר כזמר, אבל מה שנשאר מהסרט הזה זה המילים, האנושיות, הכאב, הגבורה, והיכולת לקום. עידן לא זקוק ליח"צ. הוא זקוק, כמו כל לוחם שחוזר מהקרב, רק לדבר אחד: להכרה.
ולסיום – איך אפשר בלי מילותיו המטלטלות של עידן עצמו, בסוף הסרט. המילים שצריכות להיחקק אצל כל אחד מאיתנו: "ב-8.1 הגיע עידן עמדי, שרוף, מפוייח, מורדם ומונשם, לבית החולים שיבא. על היד שלו תג עם השם 'אלמוני, בן 22'. חיים שלמים בשנה אחת. מה עוברים בשנה כזו? מתים. ואז לפתע זוכים שוב בחיים. מודים לאל שנוכל שוב ללכת, ואז רבים איתו יום אחרי שלקח את החברים.
ואז מתחילים לאחות את השברים. לפעמים בורח, ומזכיר לעצמי שאין קווים ישרים ושבמים טהורים מדי לא חיים דגים. בבוקר אוחז בילדים כמו שלא אחזתי בחיים. כותב על הילד שהייתי והגבר שהפכתי. על עם וארץ. והלב קודח מגעגועים, שירי אובדן, תקווה, ועל היום שאחרי". היום שאחרי זה היום שלנו. עכשיו של כל אחד ואחת מאיתנו. והשאלה – מה נעשה איתו, היא רק בידינו.
