בטורקיה התגאו בצעד נגד ישראל, דוח חושף את ההשפעה האמיתית

נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן הטיל במאי 2024 אמברגו סחר חסר־תקדים, כפי שנחשף בגלובס, במטרה ללחוץ על ישראל להפסיק את המלחמה בעזה – אולם דוח חדש של בנק ישראל מצביע כי ההשפעה של הצעד הטורקי הייתה מוגבלת.

● ארדואן דאג שיעצרו את היריב הכי גדול שלו; הבורסה באיסטנבול צונחת
● דרמה טורקית: האיש שמאיים על ארדואן וקורץ לישראל
● השבוע בתעשיות הביטחוניות | עסקת המל"טים הטורקית שעלולה להדאיג את ישראל

בדוח מצוין כי ב-15 השנים האחרונות, הייתה טורקיה מקור משמעותי ליבוא לישראל. ב־2023, עמד היקף יבוא הסחורות מתוצרת טורקית על כ-5.3 מיליארד דולר, שהם כ-6.3% מסך היבוא הישראלי. ערך היבוא שנרכש בטורקיה עמד על כ-4.6 מיליארד דולר, וסחורות מתוצרת טורקיה בערך של לפחות 660 מיליוני דולרים נרכשו דרך משקים שלישיים. באופן מיוחד, טורקיה הייתה עבור ישראל מקור חשוב ליבוא של תשומות לבנייה ולייצור: כמחצית מסך יבוא המלט, הגבס ומוצריהם, וכחמישית מסך יבוא הברזל והפלדה היו מטורקיה. כמו כן, ייבאה ישראל מטורקיה, בהיקף נרחב, פלסטיק ומוצריו, כלי רכב, מכונות ומיכון אלקטרוני.

מנגד, היצוא לטורקיה היה מוגבל בהיקפו, ועמד בשנת 2023 על כ-1.5 מיליארד דולר, שהם כ-2.5% מסך יצוא הסחורו. מוצרי היצוא העיקריים לטורקיה היו מוצרים כימיים, פלסטיק ומוצריו, וגרוטאות מתכת ופלדה. יצוא השירותים העסקיים לטורקיה ומספר התיירים מטורקיה היו זניחים. כלומר, לישראל היה גירעון ניכר בסחר הסחורות והשירותים עם טורקיה.

מאז הטלת האמברגו במאי, פחת היצוא הישראלי לטורקיה ב־2024 בכמיליארד דולר, בהשוואה ל־2023. הפחתת היצוא לטורקיה תרמה לירידה הכוללת של יצוא מוצרי הכימיה במהלך 2024, ואילו השפעתה על ענפים אחרים הייתה שולית. בעקבות הטלת האמברגו, ירד היקף היבוא של תוצרת טורקית מכ-550 מיליון דולר בחודש בתחילת שנת 2024, לכ-100-200 מיליון דולר בחודש בסופה – והירידה ניכרת ברוב הקטגוריות של המוצרים העיקריים. לעומת זאת, הנתונים הטורקיים אף מצביעים על עצירה מוחלטת של היצוא לישראל, בהתאם למדיניות הטורקית.

ההסבר העיקרי לפער הוא היבוא דרך מדינות שלישיות. כפי שהתפרסם בגלובס, יבואנים ישראלים השתמשו הן במדינות אירופה והן בפרצה הפלסטינית. המכס הטורקי אמנם נחשב לאחד הקשים ביותר בעולם בתחום הבידוק, אבל קשה לו לתחקר לעומק את היעד הסופי בפועל. לכן, יצואנים טורקים שולחים סחורות לנמל שלישי, ומבצעים הליך שנקרא "שטעון".

בהליך זה, מובילים את הסחורה למדינה השלישית, כאמור, ושם מחליפים את שטרי המטען, מעמיסים את הסחורה לאונייה אחרת – ומובילים אותה לישראל. זהו הליך שעלול להכפיל ואף יותר מכך את עלויות השילוח השגרתיות בין טורקיה לישראל, אבל מבטיח בסבירות גבוהה את המשך זרימת הסחורות. בעקבות כך, סחורות טורקיות שיעדן הסופי הוא ישראל המשיכו לנוע, גם אם בהיקפים נמוכים יותר, לנמלים במדינות שונות כמו בולגריה, יוון, וסלובניה, ולבסוף הגיעו לכאן.

בה בעת, כבר לאחר ההנחיות הראשוניות לאיסור סחר עם ישראל, הותר למכס הטורקי לאפשר יציאת סחורות, אם מקבל הסחורה רשום בשטחי הרשות הפלסטינית – להם אין נמל, והפלסטינים משתמשים בנמלים בישראל. במסגרת הנוהל, יש להשיג אישור מכס מראש והיתרים של רשויות רלוונטיות בטורקיה, ובדרך זו אפשר להשתמש בכל אחד מהנמלים הרבים במדינה: החל מאיסטנבול במערב ועד איסקנדרון במזרח.

את המסמכים הללו מעבירים לחברות הספנות, וכך אלו מאפשרות לטעון את הסחורות בנמלי טורקיה בקווים לישראל – גם אם אלו ישירים. לגלובס נודע כי זה נוהל שמתאפשר כבר בכל חברת ספנות בין־לאומית, כמו MSC ומארסק הגדולות בתבל, הפג־לויד הגרמנית וצים הישראלית. מצים נמסר: "אין תגובה".

"על הנייר", את הסחורה אי אפשר לספק ללקוח ישראלי, ותהליך השחרור צריך להתבצע על שמו של המקבל הפלסטיני, אבל השורה התחתונה היא שאין חברות שילוח פלסטיניות. אותם יבואנים, למשל, מרמאללה, נדרשים באופן קבוע להשתמש בחברות ישראליות – כך שמעורבות ישראלית בתהליך היא כורח המציאות.

כך עובדת הפרצה הפלסטינית

כדי להבין את התהליך, צריך, קודם כל, לצלול לעומקם של שטרי מטען. יש שניים כאלו: מאסטר ו/או פנימי. את שטר מטען מאסטר מנפיקה חברת הספנות, עליו מופיעים המשלח הטורקי כשולח, והמשלח הישראלי כמקבל. שטר מטען זה מעניק למשלח הישראלי את הבעלות על הסחורה, בכפוף להגעת הסחורה ו"לקניית פקודה", מחברת הספנות.

היעדר המשלחים הפלסטיניים מביא לתוצאה כי מאותו הרגע, הזכות על הסחורה היא של המשלח הבין־לאומי הישראלי, והוא יכול לווסת אותה לאן שירצה. במצב כזה, מונפק שטר נוסף, שטר מטען פנימי. הוא אינו מיועד עבור חברת הספנות, אלא למכס. במצב של שטר מטען פנימי, הוא מוצג למכס, ועל בסיסו משודרים למכס פרטי היבואן הכתוב בהליך השחרור.

משלב זה, ניתן לבקש וגם לקבל בקלות אפשרות העברת בעלות על הסחורה. קרי, שחרור מהמכס על שם יישות אחרת מהרשום בשטר המטען, בהליך העברת בעלות פשוט למדי מול המכס. התוצאה הסופית היא שדי בשיתוף פעולה עם איש עסקים פלסטיני או חברת קש פלסטינית, כדי לשחרר סחורות מטורקיה לישראל, ללא בעיה מהותית. אף שהמכס הטורקי נחשב לקפדן מאוד, זו משימה בלתי־אפשרית עבורו לאמת שכל אחת מהסחורות אכן מגיעה לאותו יעד פלסטיני – ועל אחת כמה וכמה, לא מועברת על־ידו לצד שלישי.

היוצאים מן הכלל בסיפור הם מוצרים שנתונים לרגולציה ישראלית – למשל, חלקי רכב. במקרה כזה, עבור אישור מכס ישראלי לשחרור הסחורות, יידרש כי מעביר הסחורה ומקבלה יהיו בעלי רישיון סחר במוצרי תעבורה. אחרת, המכס הישראלי יותיר את המוצרים בנמל.

ההסבר העיקרי לפער בין הנתונים הישראליים לנתונים הטורקיים, הוא סחר דרך משקים שלישיים, לרבות יצוא טורקי לרשות הפלסטינית, שהיא חלק מאזור המכס הישראלי. היצוא הטורקי לרשות הפלסטינית החל לרדת באוקטובר-נובמבר, בעקבות דרישה טורקית לקבל אסמכתא של הרשות הפלסטינית שהוא אכן מגיע לשוק הפלסטיני. גם האפקטיביות של צעד זה הייתה חלקית: בעקבותיו, היבוא של סחורות טורקיות לישראל אמנם ירד ברבעון האחרון של 2024, אך לא הופסק.

בסיכומו של דבר, כאמור, ההשפעה של האמברגו הטורקי על היבוא ועל מחירי היבוא לישראל הייתה מוגבלת. חלק מהיצוא מטורקיה לישראל, שנאסר על־ידי השלטון הטורקי, דווח כיצוא למשקים אחרים, לרבות המשק הפלסטיני. במקביל, מצאה ישראל תחליפים למוצרים טורקיים שיבואם הופסק.

לפי נתוני חודש יולי של התאחדות היצואנים הטורקית, יבוא זה זינק בחדות. לפי הנתונים, ביולי, יוצא לאזור 463,000% יותר מלט מבתקופה המקבילה אשתקד, 51,000% יותר פלדה ו־35,000% יותר תוצרי מכרות. בכל הנוגע לתחום הרכב, חלה עלייה של 5,000%. מי שגוזרים קופונים גדולים הם היבואנים הפלסטינים שרשומיים על הסחורות.

זו סיטואציית Win–Win, שבה די ליבואן ישראלי שעבד במשך שנים רבות עם ספק טורקי לאתר איש עסקים פלסטיני או חברת קש פלסטינית, כדי לשחרר סחורות מטורקיה לישראל. גם הפלסטינים גוזרים מכך קופון: אנשי עסקים מיהודה ושומרון החלו לגבות עמלה בשיעור 5%־8% מהיקף העסקה עם היצואן הטורקי, על עצם רישום העסקה על שם החברה שלהם. אותו רישום מאפשר לסחורות להגיע לנמלים בישראל.