נשיאותו של ג'ימי קרטר הייתה תאונה פוליטית. היא התרחשה בנסיבות יוצאות־דופן, כנראה בלתי־חוזרות. אבל 44 השנה שלאחר נשיאותו, הקרינו יותר כוח והוסיפו יותר כבוד לנשיאות האמריקאית ממה שעשו שנות פרישתו של נשיא כלשהו. אמרו עליו שהוא 'גדול הנשיאים-לשעבר' של ארה"ב.
● יואב קרני, פרשנות | "האיש שקרא דרור לחלומותיה של הודו" הצליח לאחד 1.4 מיליארד תושבים במותו
● יואב קרני, פרשנות | בקרוב טראמפ ייכנס לבית הלבן ואנחנו נגלה עד כמה באמת הוא אוהב את ישראל
מעשה אירוניה, השנים שלאחר נשיאותו הביאו את השפעתו אל שיאה. הוא הנשיא האמריקאי היחיד, שקיבל פרס נובל לשלום על מה שעשה לאחר שיצא מן הבית הלבן.
ישראלים יזכרו אותו ברגשות מעורבים: נשיאותו הנחילה לישראל את ההישג האסטרטגי הגדול ביותר בתולדותיה, השלום עם מצרים; אחר-נשיאותו הנחילה לישראל את מפח הנפש הגדול ביותר בתולדות הדיפלומטיה שלה, זיהויה עם האפרטהייד, שאמנם קדם לקרטר, אבל הגיע אל שיאו בהשראת קרטר.
זו רק דוגמה אחת למידה שבה הנשיא ה-39 של ארה"ב ביטא ניגודים והכיל סתירות. במותו, הוא מקשה עלינו את מלאכת הסיכומים, אבל קושי כזה מתחייב מחייו של איש שהגיע לגיל מאה, וחי יותר מכל נשיא אמריקאי לפניו.
'יחסים אישיים' עם ישו
הוא היה נוצרי אוונגליסטי, מן הזן התיאולוגי הידוע כ"נולד מחדש" (born again) – זאת אומרת, מישהו שחזר והתוודע אל ישו כריסטוס, וכונן אתו 'יחסים אישיים'. עד זמנו של קרטר, הקטגוריה הזו הייתה ידועה למעט מאוד אמריקאים חילונים, או חילונים למחצה; ובמידה שהייתה ידועה, היא עוררה לעג, או לפחות מבוכה. קרטר הכניס אותה אל טרקליני אמריקה.
הייתה לא מעט אירוניה בתופעה הזו, מפני שכניסת קרטר בדלת השמאלית של הפוליטיקה התרחשה בדיוק כאשר המוני נוצרים אוונגליסטים כמותו התחילו להשתמש בפעם הראשונה בדלת הימנית. נשיאותו התנפצה לרסיסים כעבור ארבע שנים, כאשר המצביעים האוונגליסטים (לא הם בלבד) נשאו את רונלד רייגן על כתפיהם אל הבית הלבן.
קרטר הציג מודל חדש של פוליטיקה, צירוף של חסד ושל התחסדות. אמונתו הדתית הנחתה אותו להשתדל לעזור לזולת; צרכיו הפוליטיים הנחו אותו לנסות ולהטיף מוסר לאמריקאים בטון של מטיף כנסיה דרומי.
הוא עלה ממדינת ג'ורג'יה, בזה המכונה 'הדרום העמוק' (Deep South) של ארה"ב. הוא נכנס אל הפוליטיקה באמצע שנות ה-60, כאשר ג'ורג'יה נגררה בעל כורחה אל עידן של שוויון גזעים. המפלגה הדמוקרטית של מדינות הדרום הייתה עד אז נושאת הדגל של גזענות ממוסדת. הוא הצטרף אליה בדיוק כשהתחילו חילופי המשמרות, והדמוקרטים הפכו למליצי היושר של סדר ליברלי חדש, שהיה רדיקלי מדי בעיניהם של רוב הדרומיים.
נגזר על קרטר להיות דיסוננס מהלך על שתיים: הנוצרי האדוק, העומד בראש מפלגה ליברלית חילונית; הדרומי, הלוחם למען שיווי זכויות מבית ולמען זכויות אדם מחוץ. במובן הזה, הוא היה זר ומוזר. נאומיו הפומביים עוררו אי-נוחות, ולפעמים גיחוך. אפילו המבטא שלו היה זר לאוזניהם של רוב האמריקאים.
ג'ימי מי?
הוא היה אלמוני כמעט לחלוטין, כאשר הציג את מועמדותו לנשיאות, ב-1974, בזמן שמערכות בחירות עדיין היו קצרות יחסית. מערכת הבחירות הארוכה שלו שברה הרבה מוסכמות. הוא נחל הצלחה מדהימה לרגל הנסיבות: זה היה בדיוק בזמן שבו נפשם של אמריקאים נקעה מן הפוליטיקאים שלהם: ימי פרשת ווטרגייט והתפטרותו המבישה של הנשיא ריצ'רד ניקסון. בקרטר דבק הכינוי 'ג'ימי מי?' (?Jimmy Who), אבל הוא הפך את אלמוניותו לקרדום לחפור בו. הוא היכה את כל ענקי מפלגתו בבחירות המקדימות.
את ישיבת הקבינט הראשונה של נשיאותו הוא הרשה לרשתות הטלוויזיה להקליט במלואה, בחזקת ביטוי לזמנים החדשים, שבהם האמריקאים ישמעו רק את האמת מפי מנהיגיהם.
ביום השני של נשיאותו, בינואר 1977, במהלך חורף קשה, בעיצומו של משבר אנרגיה גלובלי, קרטר הורה להפחית את הטמפרטורה בבית הלבן ל-18 מעלות, וקרא לאמריקאים ללכת בעקבותיו. הוא אפילו יעץ להם לשקול ללבוש תחתוני צמר.
הוא העמיד חקיקת אנרגיה רדיקלית במרכז מדיניות הפנים שלו, והזהיר אמריקאים, כי אם לא ישנו את הרגלי הצריכה שלהם, בתוך עשר שנים כל אחד מהם ישלם 2,500 דולר תמורת דלק מיובא. הוא צדק. משבר האנרגיה החמיר והניב מיתון חריף, לצד האינפלציה הגבוהה ביותר בתולדות אמריקה.
אף כי מפלגתו שלטה בשני בתי הקונגרס, יוזמת החקיקה שלו כשלה. זה היה רמז לבאות. הנשיא הדמוקרטי לא היה נשיא של הדמוקרטים. הוא לא דיבר אל לבם, ולא דיבר מתוך לבם.
זכויות האדם שעיצבנו דיקטטורים
כשלונות פנימיים תמיד מעודדים נשיאים אמריקאיים לנסות את כוחם במדיניות חוץ. הימים היו ימי המלחמה הקרה נגד ברית המועצות. קרטר לא היה חשוד באהדה לקומוניזם, אבל הוא גמר אומר לשנות את סדרי העדיפויות.
בחודש הרביעי של נשיאותו הוא נשא נאום היסטורי, שבו הכריז כי ארה"ב לא תתמוך עוד אוטומטית בכל ממשלה או שליט, רק מפני שהם מתארים את עצמם כאנטי-קומוניסטים. משימתה החדשה של אמריקה תהיה לקדם זכויות אדם. זו הייתה מהפכה דיפלומטית של ממש, שעוררה התפעלות ורוגז.
הרוגז בא מצד משטרים שהתרעמו על הרשות שארה"ב נוטלת לעצמה להתערב ב'עניינים פנימיים'. וושינגטון התחילה לתבוע מבעלי בריתה בעולם השלישי (אסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית) להוכיח את רצינותם בקידום זכויות אדם.
אחד מהם היה השאה של איראן, שהרקורד שלו עד אותו הזמן היה מפוקפק ומוכתם. לימים, קרטר יואשם שהלחץ שלו החליש את השאה, ואיפשר את המהפכה האיסלאמית. ההאשמה הייתה שגויה. למען האמת, אפשר לטעון שנפילת השאה הייתה קשורה דווקא בהימנעות קרטר מללחוץ עליו.
כך או כך, המהפכה האיראנית חרצה בסופו של דבר את גורלו של קרטר עצמו: חטיפת הדיפלומטים האמריקאיים בטהראן בסתיו 1979, חשפה את חולשת אמריקה ואת קוצר ידה. היסטוריונים סמוכים ובטוחים שהיא מילאה תפקיד מרכזי בתבוסת קרטר בבחירות של 1980. יריביו מימין תיארו אותו כחלש ונאיבי.
הוא גם טעה בהבנת התנהגותה של ברית המועצות. הוא ניסה להפשיר את היחסים איתה, בין השאר, בנשיקה פומבית מפורסמת על לחיו של המנהיג הסובייטי ברז'נייב, ב-1979.
שישה חודשים אחר כך, הסובייטים פלשו לאפגניסטן. קרטר המושפל הורה על הקפאת היחסים, על סנקציות, על החרמת האולימפיאדה במוסקבה ועל סיוע מסיבי למורדים המוסלמים באפגניסטן. לימים, הסיוע ההוא הניב את אל קאעידה ואת הטליבאן.
הנשיא הדיפלומט
כנגד כשלונותיו המצמררים, עמדה הצלחתו ההיסטורית לכונן שלום בין ישראל למצרים. הוא הקדיש יותר זמן ויותר מאמץ לפיוס שתי האויבות המרות האלה ממה שאיזשהו נשיא אמריקאי הקדיש לסכסוך בין־לאומי כלשהו.
קרטר, שלא היטיב להאציל סמכויות באיזשהו עניין (הוא היה קובע בעצמו את לוח הזמנים של השימוש במגרש הטניס בבית הלבן), ניהל מסע דילוגים בין קהיר לירושלים כאשר התהליך התקרב להתמוטט, בתחילת 1979. הוא היה הנשיא הדיפלומט הראשון מאז ומעולם.
אפשר לקבוע ללא כל היסוס שבלעדיו לא היו נחתמים הסכמי השלום. הם היו המבוא ל-40 השנה הבאות. בלעדיהם, לא היו נחתמים לימים הסכמי אברהם. בלעדיהם, המתונים בעולם הערבי היו נעלמים, או נדחקים אל שוליים מרוחקים. בלעדיהם, האפשרות של מלחמה כוללת נוספת בין ישראל לערבים הייתה כמעט בלתי־נמנעת.
אבל קרטר הקדיש תשומת לב גוברת לגורלם של הפלסטינים. אפשר לטעון שהוא העלה אותם על מפת המדיניות האמריקאית. שער של השבועון 'טיים', חודשיים לפני מסעו של אנוואר א-סאדאת לירושלים, ב-1977, ציטט את קרטר באומרו כי "יש להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני".
במרוצת 40 השנה שלאחר נשיאותו, קרטר גילה עניין גובר בפלסטינים. ב-2006, חמתה של ישראל בערה בה להשחית, כאשר קרטר פרסם ספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני תחת השם "שלום, לא אפרטהייד". לשימוש הלשון הזה מצד נשיא אמריקאי לשעבר היה משקל יוצא מגדר הרגיל. אנחנו רואים את תוצאותיו עד עצם היום הזה. אפשר לטעון כי הוא פתח את השער להשוואה הסיטונית של ישראל עם משטר האפליה הגזעית של הלבנים בדרום אפריקה. ב-2008, הוא פגש את מנהיג חמאס בימים ההם, חאלד משעל, בדמשק. בבואו לארץ, ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, סירב לפגוש אותו.
קרטר ניסה אחר כך להקהות את העוקץ. הוא אמר, "זה לא ישראל. לספר אין כל קשר עם מה שקורה בתוך ישראל, שהיא דמוקרטיה נפלאה, שבה מובטח שוויון זכויות לכול… אני מעולם לא האשמתי שהמסגרת של אפרטהייד קיימת בתוך ישראל, ומה שקיים בגדה המערבית מבוסס על ניסיון לקחת את אדמות הפלסטינים, ולא על גזענות".
אבל כריכת הספר נראתה אז בכל חנות בארה"ב. הוא מוסיף לתפוס אחד מארבעת המקומות הראשונים ברשימת המכירות של ספרים על המזרח התיכון באתר אמזון. אף כי אפשר בהחלט להאמין להסבר של קרטר, הספר ההוא גרם נזק עצום לעניינה של ישראל ולשמה הטוב.
ספק אם יהיו נשיאים כקרטר באיזשהו זמן נראה לעין. חלק מיורשיו ניסו מפעם לפעם לחקות אותו, והדגש שלו על זכויות אדם אמנם שינה את כיווני מדיניות החוץ האמריקאית – אבל איש מהם לא עשה כן באותה דבקות משיחית ובאותה כנות.
אולי חסד עשתה ההשגחה העליונה עם קרטר, שסיימה את חייו שלושה שבועות לפני כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן. אין ולא ייתכן ניגוד יותר משווע בין שני הנשיאים האלה.
