ישיבת חורב בירושלים איבדה בשבועיים האחרונים ארבעה בוגרי בית הספר, מורה ושני קרובי משפחה של תלמידים, שנפלו בקרבות ברצועת עזה ובדרום לבנון. כמו כן, שני בוגרי הישיבה ומורה לאנגלית נפצעו קשה בלחימה בדרום ובצפון ב-13 הימים האחרונים.
ראש הישיבה הרב יצחק דור שלח הבוקר (ראשון) מכתב לתלמידים ולהורים, שבו פירט על החללים: "ערב יום הכיפורים הבאנו למנוחת עולמים את בוגרנו רס"ן נתנאל הרשקוביץ. בהושענא רבה את רס"ן אבירם חריב, שלימד בישיבה. בערב שבת את בוגר הישיבה רס"ן אלון ספראי. במוצאי שבת את סמל הלל עובדיה, אחיו של תלמיד כיתה ז'. בתום ההלוויה קיבלנו את הבשורה המרה על נפילתו של רס"ן אליאב אביטבול, בוגר בית הספר. הבוקר התברר שבקרב נפלו לצידו גם בוגר הישיבה רס"ר גלעד אלמליח ואביו של אחד התלמידים, סרן הרב אבי גולדברג". בשבועיים האחרונים נפצעו קשה בקרבות גיא שבתאי, מורה לאנגלית בישיבה, ושני בוגרי בית הספר איתמר גלינסקי ובנימין שטינברג.
חורב אינה מקרה חריג בציונות הדתית. עשרים ושישה מבוגרי המכינה המוכפשת בעלי נפלו מתחילת המערכה, בכל החזיתות. בישיבות ההסדר יצאה הוראה שאין לפרסם את מספר הנופלים מקרב בוגריהן, שלא לעורר פילוג בעם, אבל המספר עומד על עשרות רבות.
חוק הדתיים השלובים, שבימים כתיקונם הוא בדיחה על ההיכרות ההדוקה שיש לכל בעל כיפה סרוגה עם בכל כיפה סרוגה אחרת, מתממש במלחמה הזו באופן הטרגי ביותר, בפרט מאז החלה הפעילות הקרקעית בעזה ואחר כך בלבנון. אין בית ספר שאין בו מת. אין שכונה. אין ישיבה.
זו הקרבה שמתבלטת גם באקלים לאומי של שכול כבד מנשוא וגם על רקע הקרבה בלתי נתפסת של כמעט כל המגזרים, האמונות והעדות (שני נופלים מקיבוץ שמרת ביום אחד, רק שלשום, מחיר דמים כבד של העדה הדרוזית, נופלים במושב ובעיר).
לא הכרתי רבים מהנופלים מהציונות הדתית, אבל הכרתי מספיק מהם ומבני משפחותיהם כדי לדעת שלא היו רוצים להשתמש במותם לקידום מטרות מגזריות. הם יצאו בשליחות העם ולמענו, לא למען סקטור.
בכל זאת אפשר לקוות שקורבנם הבלתי נתפס, שישים אחוז מהנופלים בחודש תשרי הכבד מנשוא, ישמש לא להעניק להם זכויות יתר, אלא להפסיק את הכפשתם הנמשכת גם בימים אלה, כמו אין מלחמה בעולם.
את הרשעות מצד אחד שמטיחה בהם את כל עוולות המדינה: כת של אוכלי מוות, משיחיים, הזויים, תאבי נקם ודם, מפקירי חטופים, ליבם גס בקיבוצניקים מהעוטף, כל זה רק מהסתיו האחרון. אין קללה וכינוי גנאי שלא הוטחה בציונות הדתית. מוסדות חורב הוכפשו בגלל סרטון פורים דבילי שלכאורה מעליב מזרחיים. בשמות הנופלים: אביטבול, עובדיה, אלמליח. הלוואי שיזכו לספר גם את סיפוריהם.
כעת, בניסיון מגושם להפריד בין הנופלים לחברה שממנה באו, מכפישים רק את רבני עלי אך לא את תלמידיהם, ופוליטיקאים בהווה ובעבר קוראים לסגור את המכינה. אחד מהם הציע שהצבא יחנך מחדש את צעירי המגזר. שמא, סוף סוף, ישתקו פעם אחת?
ולא פחות מכך – יש לקוות שיתוקן העוול המקומם, המרתיח, שנעשה בהם מהצד שני. נזכרתי הבוקר בשר יצחק גולדנקופף ובאמירתו החצופה בשבוע שעבר: "אני לא מייצג את מי שלא לומד תורה, אותם סמוטריץ' מייצג. אני מייצג רק לומדי תורה". שמא יבוא לומר זאת לשמונת יתומיו של הרב אבי גולדברג, למאות תלמידיו ששימש להם רב בבית הספר הימלפרב? לעשרת יתומיו ועשרות תלמידיו של המורה הצדיק שאול מויאל שהגן על מולדתו בגיל 47? לרבניו של גלעד אלמליח בישיבת ההסדר שדרות, שחזו לו גדולות בתורה?
ונזכרתי גם במכתב שכתבה רחל מירושלים לחברי הכנסת: "אני נשואה לסרן אבי שמשרת בחטיבת הנח"ל. בעלי עבר כבר את 220 ימי המילואים בשנה האחרונה. בעשרת הימים האחרונים לחם עם הגדוד שלו בכפר בלידא בלבנון, ולא דיברנו איתו. אני אחות במרפאות שונות של מכבי ופוגשת אוכלוסיות מגוונות, וביניהם חרדים. אינני מבינה כיצד אפשר לתמוך בחוק הפוטר קבוצות גדולות כל כך מגיוס? איפה המוסר? איפה הנשיאה בנטל? מדוע אנחנו כמשפחה צריכים להקריב כל כך הרבה למען המדינה, תוך סיכון משמעותי. בעלי משמש כמחנך ורב בית ספר תיכון תורני בירושלים, מוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית ולא רואה עצמו פטור מהחובה הפשוטה של "עזרת ישראל יד צר". הציבור הציוני דתי גם הוא לומד תורה, חי תורה, שומר מצוות ובכל זאת משרת את העם והמדינה כדי שתוכל להמשיך להתקיים". הלילה נפל בעלה בלבנון.
ייתכן שאין דרך מהירה יותר לגייס את החרדים מאשר החוק המוצע. סביר שזה לא יילך בכפיה. אבל ההכרה בקיומו של קושי לפתור עוול אינה פוטרת מהצורך לצעוק נגד העוול בגרון ניחר. אוי לבושה שאלה יוצאים ללבנון ואלה עוסקים בלפטור משירות אלפי צעירים בריאים בנפשם, אל מול פני האויב. הנכדים שלהם, שכבר ישרתו בצבא, לא יאמינו שכך היה.
קיומו של קושי קואליציוני אינו תירוץ למפלגות הקרויות ציונות דתית, נעם ועצמה יהודית לנרמל את המשך העסקה הלא הגונה שלפיה מחצית מהמגזר החרדי מתוקצבת ולא באמת לומדת ואילו המגזר הדתי לומד, עובד, משרת וקם כל בוקר לעוד "הותר לפרסום".
