בעקבות עתירה שהוגשה ביוני על ידי קיבוצי אורים, צאלים וגבולות מאשכול על כך שהמדינה מסרבת להכליל אותם ב"מנהלת תקומה" כמו גם להעניק להם זכאויות של מפונים ככלל יישובי האשכול, עתיד להתקיים היון (ראשון) בבוקר דיון ראשון ומכריע בבג"ץ על הנושא.
שלושת הקיבוצים המדוברים הממוקמים בנגב הצפוני והמערבי, הינם חלק בלתי נפרד ממועצת אשכול, המועצה שנפגעה באופן הקשה ביותר באירועי השבעה באוקטובר ומוקד האסון בו למעלה מ-220 תושבים נרצחו ו-120 מתושביה נחטפו. ילדיהם של תושבי הקיבוצים לומדים יחד עם שאר היישובים הנפגעים, ונאלצו להתפנות כמו כולם, דבר שהפך את חייהם לסיוט.
המדינה מנגד טוענת כי קיבוצים אלו הינם "מעבר ל-7 קילומטר מהגבול" , למרות שגם כן קיבלו הוראה להתפנות מבתיהם בצו אלוף יחד עם יתר קיבוצי האשכול ובתיהם הפכו למעשה לבסיס צבאי, בזמן שהתושבים מתקשים לשקם את חייהם מחדש בעקבות הטראומה שחוו. זאת ועוד שלאחר יותר משנה מאותם מאורעות קשים, אף אחד מהממשלה לא היטה את ליבו לקשיים שחוו ואודם חווים אנשי קיבוצי אורים, צאלים וגבולות.
יונתן קנה, סגן רבש"צ קיבוץ אורים ואחד מהעותרים בבג"ץ שנתקל במחבלים בשבעה באוקטובר, נפגע מהירי ובכל זאת נסע להגן על הקיבוץ כחלק מכיתת הכוננות, מתאר את התחושות הקשות המלוות אותו בעקבות החזרה לביתו. "ההרגשה היא שזנחו אותנו בשביעי באוקטובר וזנחו אותנו שוב בכל התהליך. אנחנו שקופים. לא השארנו מספיק דם כדי שיתייחסו אלינו ברצינות?".
התושבים המעידים כי נוצרה אפליה בינם לבין בני אותה הרשות – המועצה האזורית אשכול, מתקשים להבין למה דווקא הם נפלו בין הכיסאות. "אנחנו רוצים שיבינו שאנחנו חלק ממועצה אזורית אשכול, לא פחות מאף אחד אחר", מסבירה עמית חקק, עותרת נוספת שנשארה להגן על ילדיה בזמן שבן זוגה נקרא לדגל, שחלק מחבריה נרצחו או נחטפו ושפוטרה מעבודתה לאחר שפונתה לאילת. "המשחק הוא פוליטי, מורכב ומסובך. אני רוצה להיות שווה, שיכירו באורים כחלק מהמועצה. אל תתעלמו מאיתנו, אנחנו פה ואנחנו חלק. מאוד קל לשכוח מזה. אני רוצה שיראו אותנו בביטחון".
העותרים אשר משוועים לעזרה כדי לשקם את חייהם מחדש, מבקשים במסגרת העתירה לבג"ץ, יחס שווה המתבטא בכמה מישורים: תמיכה פסיכולוגית להתמודדות עם המצב הנוכחי, תמיכה בפיתוח מחדש של שירותים חברתיים וקהילתיים, פיצויים כלכליים מהביטוח הלאומי עבור ההפסדים שגרפו, פטור מארנונה, הטבות מס, זכאות לדחיית מועדי תשלום, סיוע בהסדרי תחבורה ציבורית, ותמיכה בהשקעה במקום מגורים חדש או בשיפוץ מקום מגורים קיים.
נטע רוזנפלד מקיבוץ צאלים שהתחבאה עם בתה הקטנה במיגונית בזמן שבן זוגה מגן על הקיבוץ במסגרת כיתת הכוננות ובתה הגדולה בורחת מהמסיבה, מספרת שלאחר תקופה במלון מפונים באילת, אותו מימנה מכספה, חזרה בלית ברירה לצאלים תוך חשש בטחוני גדול. "הבעיה הכי בסיסית היא שמדיניות שנקבעת לפי ק"מ מהגבול היא פשוט לא רלוונטית לגבי מסגרות אזוריות ושירותים אזורים. אנחנו כולם מעורבים אחד עם השני, אי אפשר להעביר את הקו הדמיוני", מדגישה רוזנפלד.
"אני חזרתי הביתה לפני הקהילה שלי, כבר לא עמדתי בזה. האיש שלי בכיתת הכוננות ולכן היינו בנפרד למשך הרבה חודשים. אני מטופלת בחוסן וכשאני צריכה לתאם לעצמי פגישה – צאלים בכלל לא נמצאת ברשימה. הבת שלי שמוכרת כנפגעת פעולות איבה, נכון לעכשיו כנראה גם לא תוכל לקבל את כל הזכויות שלה בגלל עניין הכתובת".
